<h1>ספר התרומות שער מ"ו חלק ג'</h1>
<h2>דף סב:</h2>
וכן אסרו חכמים דברים שהם מותרין מפני שהן הערמת רבית. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך תני רבי חייא יש דברים שהם מותרים ואסור לעשותן מפני שהן הערמת רבית, כיצד אמר לו הלויני מנה אמר לו אין לי מנה חטים במנה יש לי ונתן לו חטים שוים במנה, ואחר כך חזר המלוה ולקחן הוא ממנו בתשעים, הרי זה מותר, ואסור לעשות כן מפני שנראה כהערמת רבית. ובודאי אם עבר ועשה כן הרי זה מוציא ממנו ק' בב"ד, שאפילו אבק רבית אין כאן אלא שהסכימו באיסורו לכתחלה מפני שהוא נראה כמערים. וכן ספק הר"ם ז"ל [מלוה פ"ה הט"ו].
<h2>דף סג:</h2>
וכן אסרו חכמים [ס"ג ע"ב] לכל אדם חשוב שאם היו חטים נמכרין במדינה ד' סאין בסלע ובכפרים ו' סאין בסלע הרי זה אסור לתת לו סלע כדי שיביא לו שש סאין מן הכפר, ואע"פ שיעמדו באחריות הלוקח אם אבדו בדרך או נגנבו. וכדגרסינן פרק איזהו נשך [ע"ג ע"א] בסורא מוזלי ארבעה בפומבדיתא מוזלי שיתא, יהיב רב זוזי ומקבל עליה אונסא דאורחא ושקיל חמשה, ומקשינן ונישקול שיתא, ומשנינן אדם חשוב שאני. וכן אסור חכמים דבר זה לכל אדם בשאר מיני סחורה שאינה יוצאה. וכדגרסינן [שם] מה לעשות בגרוטאות כן, א"ל רבי ישמעאל בקש לעשות כן ולא הניחו רבי. וכן הלכתא. וכן אסרו חכמים שאם היו נמכרין ד' סאין בסלע ונטל את הדמים שיתן לו ה' בסלע ואין לו חטים אך אחרים חייבין לו אסור, מפני שהוא מחוסר גוביאנא והם כאלו אינם בידם ומזלזל לו מפני שמקיפו. וכדגרסינן [ס"ג ע"ב] אם יש לו באותו מקום מותר ואם לאו אסור, ומקשינן פשיטא, לא צריכא דאית ליה אשראי במתא מהו דתימא כעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח דמי קמ"ל כיון דמחוסר גוביאנא כמאן דליתנהו דמי.
<h2>דף סד.</h2>
וכן אסרו חכמים שההולך לחלוב את עיזיו או לגזוז את רחליו או לרדות כוורתו ומצאו חברו ואמר לו מה שעזי חולבות כך וכך אני מוכר לך בכך וכך אסור אא"כ יצא השער. והכי איתא בפרק אי זהו נשך. מה שאין כן במוכר דבר המחובר לקרקע והוא קטן והתנה עמו ליתנם לו כשיגדילו שזהו מותר היכא דאיתנהו, ואם לאו אסור. ובחלק ההיתר נפרש בזה.
<h2>דף סד:</h2>
ועתה יש לפרש ולבאר היטב דין מלוה את חברו ודר בחצירו בלא משכונא, או הממשכן חצרו לחברו ודר בה, וכן בשדה ובכרם, בין בנכיתא בין בלא נכיתא, אימתי הוא נקרא אבק רבית ואימתי הוא רבית קצוצה ואימתי הוא מותר. ועל זה שנינו [ס"ד ע"ב] מתני' המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות. גמרא, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצרו של חברו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר, ואפילו בחצר דלא קימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר. איכא דאמרי אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר אמר לו הלוני ודור בחצרי צריך להעלות לו שכר. מ"ד הלוהו אסור כ"ש הלויני, מ"ד הלויני דוקא הלויני אבל הלוהו לא מיתסר, מ"ט כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אוזפיה לית לן בה. וכתב הרב בהלכותיו והלכתא כלישנא קמא דאפילו הלוהו צריך להעלות לו שכר, אבל להוציא ממנו בדיינין השכר שאכל בהלויני ודור בחצרי מפקינן אגרא דה"ל רבית קצוצה, אבל הלוהו ודר בחצרו דלאו אדעתא דהכי אוזפיה אבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינין, דה"ל כרבית מוקדמת ורבית מאוחרת. ולא תימא ה"מ דפרע ליה זוזי דאוזפיה והדר קא תבע ליה אגר ביתא, אלא אפילו קא תבע ליה מקמי דלפרעיה לא מחייבינן ליה לנכויי ליה שיעור זוזי אגר ביתא, כדאמרינן לקמן בהאי פרקא אמר רב אשי השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן מיניה אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה בלא זוזי, מ"ט כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. ובמאי דאיתיה אבק רבית לית ליה לאפוקי מיניה מידי. מכלל דבריו אתה למד שאם הלוהו ואח"כ דר בחצרו המלוה מן הלוה שצריך להעלות לו שכר כדי שלא יקח ממנו אבק רבית, ואם לא העלה לו שכר אין מוציאין ממנו בדין דאבק רבית הוא דלאו אדעתא דהכי אוזפיה, ואפילו קא תבע ליה בההיא אגרא מקמי דפרעיה לא מחייבינן ליה לנכויי שיעור אגר ביתא. ופסק הר"מ ז"ל [מלוה פ"ו ה"ג] זה טופס לשונו, הורו רבותי שהמלוה את חברו ולאחר זמן תבעו בחובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה וכתיב לא תתן לו בנשך וכו', ע"כ. וכתב בספר ההגהה א"א חיי ראשי לא הורו יפה, שכיון שהגיע זמנו לפרעו וארוח ליה זמנא משום ההיא דירה כשעת מתן מעות דמי והוי רבית קצוצה, ע"כ.
גם נראה מדברי הרי"ף ז"ל שאם אמר לו בשעת מתן מעות הלוני ודור בחצרי כאדם האומר לחבירו להעלות לו שכר מעותיו ברבית דירת ביתו, או שאמר לו הלוני ושכור ממני בפחות, ולא עשו דבריהם בתורת משכונה, בשני ענינין אלו הרי היא רבית קצוצה ואם אכל פירות חצר זו הרי היא יוצאה בדיינין. ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא ואף גברא דלא עביד למיגר צריך להעלות לו שכר, דכיון דהלכתא כלישנא קמא ואוקמינן דאפילו דלא קיימא לאגרא ולא עביד למיגר, והרב בהלכותיו קראו רבית קצוצה שיוצאה בדיינין, נראה דאפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר מוציאין ממנו. וכן נראה שנוטה דעת הר"מ ז"ל [מלוה פ"ו ה"ג] שכתב בפירוש בספר משפטים שאם לא העלה לו שכר שהוא אבק רבית. ופירש הטעם לפי שלא התנה עמו שילוהו וידור בחצרו. ומינה שאף בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר לפי דעתו רבית קצוצה היא, ואע"ג דבעלמא פטור משכר, כיון דאתי הכי מחמת הלואה אפילו היכא דליתיה אלא אבק רבית צריך להעלות לו שכר קודם שידור בו.
הרי פירשנו דינו דהיכא דהוי רבית קצוצה מפקינן מיניה ואף מחשבין אותן לפרעון החוב. והיכא דאיתיה אבק רבית לא מפקינן מיניה ואף אין מחשבין, דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא, אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבחצר דלא קיימא לאגרא מאי שקיל מיניה ומאי חסריה, אלא אסור הוא דהוי. ואי קיימא לאגרא מוציאין ממנו השכר. ועל דרך זה נפרש מה שכתוב בהלכות, ע"כ. ועל זה שפסק הרב בהלכותיו חולק עליו הרב רבינו אפרים וזה טופס לשונו, האי סברא אפשר דלאו סברא [דמרן] היא, דע"כ לא אמר רב אשי [ס"ז ע"א] דאי אכל שיעור זוזי לא מפקינן מיניה דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא, אלא בדמשכנה גביה דשייכא בתורת זביני דקיימא ברשות המלוה, אבל היכא דלא משכנה גביה וקא דייר בה מלוה מנפשיה, אי נמי דקאמר ליה לוה בתר הכי דור בה ואע"ג דלאו אדעתא דהכי אוזפיה, כי אתי מלוה למתבעיה בזוזי הכי נמי דמחייב לדלויי אגר ביתא, ואם קדם לוה ואגבייה ולא תבעיה למיבצר ליה אגר ביתא לא מפקינן מיניה כדין כל אבקי רבית. ולא אמרינן בכי הא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. תדע דמשכנתא בין בנכיתא בין בלא נכיתא כי בעי לוה לסלוקי למלוה מקמי דליתי זוזי לית ליה מן דינא לסלוקי, והלוהו ודר בחצרו א"נ דא"ל אחר הלואתו דור בחצרי וכ"ש הלוני ודור בחצרי כי אתי לוה לסלוקי למלוה מקמי דליתיה זוזי אית ליה מן דינא לסלוקי. הילכך הלוהו ודר בחצרו ולא משכנה גביה, חזינן אי חצר דלא קיימא לאגרא ולא חסריה מידי, כיון דבעלמא בלא הלוהו אינו חייב להעלות לו שכר השתא דהלוהו נמי לא מחייב, ואי חצר דקיימא לאגרא כיון דבעלמא בלא הלוהו מיחייב למיהב ליה אגרא, דהא חסריה ממונא, ק"ו היכא דהלוהו דאיכא איסורא דמיחייב ומסלקינן ליה בלא זוזי, ואי אכל טפי מפקינן מיניה. ואי ק"ל ההיא [ס"ב ע"א] דא"ל רבינא לרב אשי והרי משכנתא בלא נכיתא דבדיננו אין מחזירין ממלוה ללוה, ההיא לא קשיא, דאין מחזירין קאמר ותרגימנא היינו היכא דפרעיה ולא קא תבע ליה בפירי דאכל ולבתר הכי תבע ליה לא מפקינן מידיה, אבל אי תבע ליה מקמי דליפרעיה הם הכי נמי דמחשבינן כל מאי דאכל ממאי דאית ליה גביה, אבל משכנתא בנכיתא לא עבדינן בה הכי, ע"כ.
ובענין משכנתא כתב בהלכותיו [ל"ח ע"א בדפי הרי"ף], ההיא איתתא דא"ל לההוא גברא זיל זבין ארעא מקריבאי, אזל זבן ליה, א"ל אי הוו לי זוזי מהדרנא ליה ניהליה, א"ל את ונולא אחי וכו', ארעא הדרא, פירי כרבית קצוצה הוא או דילמא אבק רבית הוא, אמר רבה בר רב הונא מסתברא כאבק רבית הוא ואין יוצאה בדיינין, אמר ליה אביי לרבא משכנתא מאי משום דלא קיץ ליה והא לא קיץ ליה, או דילמא התם זביני הכא הלואה ורבית קצוצה היא, א"ל רב פפי עביד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. פירוש, עובדא דאת ונולא אתא לקמיה ודן את הדין כרבית קצוצה וחשב את הפירות והוציאם מן הלוקח. וזה הדין שדן רבינא בזה היה שלא כדעת רבה בר רב הונא שדן למעלה דאבק רבית הוא. ופסק הרב בהלכותיו קי"ל כרבינא בזביני דרבית קצוצה הוי מאחר שהמכר מתבטל, וכ"ש במשכנתא דהוי הלואה, ודוקא בלא נכיתא אבל במשכנתא בנכיתא אליבא דרבינא שריא, ואיהו גופיה הוה אכיל בנכיתא [ס"ז ע"ב], דגמר לה משדה אחוזה, אע"ג דקא אכיל פירי דקא שוי טובא אמר רחמנא פרוק לה בד' זוזי בשתא, הכא נמי לא שנא. אבל רב כהנא ורב פפי ורב אשי לא אכלי בנכיתא, דסבירא להו דאסירא, דהתם בשדה אחוזה הקדש הוא ורחמנא אוקמיה אפדיון, אבל הכא הלואה היא ומחזי כרבית. הילכך אליבא דידהו אבק רבית הוא משכנתא בנכיתא ואינה יוצאה בדיינין, וקי"ל כותייהו וליתא לדרבינא בהא. ואלא במאי וכו', ניכול במשכנתא דסורא דכתבי הכי במשלם שניא אלין תפוק ארעא בלא כסף. וגם כתב, אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי כד מייתי ליה זוזי, פירוש במקום שנהגו להלוות סתם ומלוה אוכל פירות ונהגו לסלק את המלוה ממנה בכל עת שתגיע יד הלוה למעות, אכל מלוה שיעור זוזי מסלקינן ליה בלא זוזי אכל טפי לא מפקינן מיניה. ולא מחשבינן משטרא לשטרא, כלומר שאם היתה שדה זו של לוה ממושכנת בידו של מלוה במאה ושדה אחרת של אותו לוה עצמו ממושכנת כמו כן בידו של אותו מלוה עצמו במאה ואכל פירות מן השדה אחת בחמשין ומן האחת בק"נ ונמצא שאכל בין שתיהן מאתים דינרין, בהא קאמרינן דלא מחשבינן משטרא לשטרא אלא מחשבין כל אחת לעצמה ונמצא המלוה משתכר בדבר. בדיתמי אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה בלא זוזי אכל טפי לא מפקינן מיניה, ומחשבינן משטרא לשטרא. אמר רב אשי השתא דאמרינן אכל טפי לא מפקינן מיניה אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה בלא זוזי, מ"ט כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא וה"ל אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין. וכתב הרי"ף וקי"ל כרב אשי. והכא משכנתא בנכיתא היא כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא, דהא משכנתא בלא נכיתא קי"ל כרבינא דרבית קצוצה היא ויוצאה בדיינין, דה"ל כהלוני ע"מ שתאכל שדה זו בחנם, דהיינו רבית קצוצה. ואיכא מאן דס"ל דהלכה כרבינא בזביני בלחוד אבל משכנתא אבק רבית הוא, ומוקינן ליה להא במשכנתא בלא נכיתא. ויש לתמוה על ה"ר אברהם בר יצחק שכתב כי הרי"ף לא הכריע משכנתא בלא נכיתא אי הוי רבית קצוצה או אבק רבית. שהרי נראה שכבר גלה דעתו שהוא רבית קצוצה, שהרי כתב דקי"ל כרבינא דרבית קצוצה היא. ועוד שכתב למעלה וקי"ל כרבינא דחשיב ואפיק בזביני וכ"ש במשכנתא דהוי הלואה אי הויא בלא נכיתא. גם כתב הר"מ ז"ל [מלוה פ"ו ה"ה], הורו מקצת הגאונים שכל משכונה בלא נכוי הרי היא רבית קצוצה. ופירש דבריו למשכונת חצר ולא בשדה שאין פירותיו תדיר. ואין להפליג, וכדלקמן.
גם כתב הרב בהלכותיו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרוייהו האי משכנתא באתרא דמסלקי כל אימת דמייתי זוזי אין ב"ח גובה ממנו וכו', באתרא דלא מסלקי אלא עד דמשלם זמנא ב"ח גובה ממנה וכו'. ואמר מר זוטרא בשם רב פפא האי משכנתא באתרא דמסלקי כדמייתי זוזי מסלקי ליה ואפילו מתמרי דנפלי אסדינא, ואי אגבהינהו בסיסני קננהו. פשיטא באתרא דמסלקי ואמר לא מסתלקנא הא אמר לא מסתלקנא, אלא באתרא דלא מסלקי ואמר מסלקנא מאי, רב פפא אמר לא צריך למיקנא מיניה ורב שישא בריה דרב אידי אמר צריך למיקנא מיניה. ואמר רב אשי אמרו לי סבא דמתא מחסיא סתם משכנתא שתא, למאי נפקא מינה דאי אכל שתא מסלק ואי לא לא מסלק ליה. וכתב הרב על זה בהלכותיו כל הני שמעתתא דמשכנתא בנכיתא נינהו. ואע"ג דס"ל דמשכנתא בנכיתא אסירא, ה"מ לכתחלה אבל אם עבר ועבד הכי דינא כי הני שמעתא דאבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינים, ע"כ. גם פסק שהמלוה את חברו להשתמש בעבדיו אסור וצריך להעלות לו שכר כמו הלוהו ודר בחצרו, דעבד וחצר בחד דינא דיינינן ליה. וכדגרסינן [ס"ד ע"ב] תניא רב יוסף בר חמא הוה תקיף בעבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עיבידתא, א"ל רבא בריה מ"ט עביד מר הכי א"ל אנא כרב נחמן ס"ל דאמר עבדא נהם כריסיה לא שוה למריה ולמרתיה למאי מתבעי, א"ל אימר דאמר רב נחמן כגון דרו עבדיה דמרקיד בי כובי עבדי אחריני דמעבד עבדי מי אמר, א"ל אנא כי הא ס"ל דאמר רב התוקף בעבדו של חברו ועשה בו מלאכה פטור, דניחא ליה דלא נסתריה עבדיה. פירוש, שלא ישב בטל עבדו. אמר לו ה"מ היכא דלא מסיק ביה זוזי מר כיון דמסיק ביה זוזי מחזי כרבית דאמר רב יוסף אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר, א"ל הדרי בי. וכן הלכתא דאסור להשתמש מלוה בעבדו של לוה אא"כ מעלה לו שכר, דבחד דינא דיינינן עבד וחצר.
אשתכח כללא דנקיטינן משמעתתא לדעת הרי"ף ז"ל דמשכנתא בלא נכיתא באתרא דמסלקי רבית קצוצה היא, ואפילו בשדות וכרמים, כרבינא [ס"ז ע"א] דעבד עובדא דחשיב ואפיק פירי, וההיא עובדא בארעא ולא בבתי. ואם הוא בנכיתא אפילו באתרא דמסלקי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין. ואין צ"ל אי לא מסלקי דאיתיה נמי אבק רבית בין בנכיתא בין בלא נכיתא. וזה הדבר מוכרח משום דקשיא הא דעבד עובדא וחשיב ואפיק פירי (בהדי) [מההיא] דריש פרקין [ס"ב ע"א] דקתני והא משכנתא בלא נכיתא דבדיננו אין מחזירין, אלמא דהוי אבק רבית, משמע דהתם מיירי באתרא דלא מסלקי דה"ל כזביני הואיל ולא מצי לסלוקי כל אימת דבעי אלא עד דמשלם זמניה, וה"ל כמוכר עכשו וחוזר ולוקחה ממנו אחר זמן שאפילו בלא נכיתא קל איסוריה אי אתרא דלא מסלקי הוא, עד שר"ש ז"ל [ס"ז ע"ב] אומר שהיא מותרת בלא נכיתא כלל למר בריה דרב יוסף, הילכך לא הויא אלא אבק רבית, אבל בנכיתא בין באתרא דמסלקי בין באתרא דלא מסלקי לרבינא שרי, ואיהו גופיה אכיל ליה, דהא סתמא איתמר רבינא אכיל בנכיתא דגמר לה משדה אחוזה, ובזה כבר פסק הרב ז"ל דלית הלכתא כותיה, דקי"ל כהנך אמוראי דלא אכלי, ולא תימא אחמורי מחמרי אנפשייהו, דהא אמר מאן דאסר משום דהכא הלואה אלמא מיסר נמי אסרי. והכי איתא בגרסא דוקנא אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דלא מסלקי לא ליכול אלא בנכיתא, וצורבא מדרבנן אפילו בנכיתא לא ניכול, אבל באתרא דמסלקי אפילו בנכיתא לא אכל. ובנסחאה דכתיב בהו באתרא דמסלקי סבירא ליה כרבינא דבנכיתא אכיל אלא דאחמיר טפי ואמר צורבא מרבנן לא נכול. ומסתברא כנוסחא דכתיב בהו דלא מסלקי, מדלא אשכחן צד היתר לצורבא מרבנן אלא במשכנתא דסורא. ואפשר דמאן דגריס דמסלקי ה"ה דאי לא מסלקי לא ניכול אלא בנכיתא וצורבא מרבנן לא, אלא דלהכי נקט מסלקי לאשמועינן דבנכיתא מיהא אכיל כרבינא ולא קי"ל כותיה אלא כמאן דאסר אפילו בקיצותא דהוא אתרא דלא מסלקי. ומפרש בגמ' דקיצותא הוא דא"ל חמש שנין קמאי אכילנא בניכיתא מכאן ואילך שיימנא לך כלהו פירי. ותו מדאמרינן רב פפא ורב הונא ורב אשי לא אכלי בניכיתא, ולא משוי חילוק בין באתרא דמסלקי ובין באתרא דלא מסלקי, משמע דליכא דוכתא דשריא. הלכך אליבא דהרי"ף ז"ל ליכא משכנתא דשריא, דמ"מ איתה או רבית קצוצה או אבק רבית. ותדע דמאן דאסר לכולי עלמא אסר ולא לצורבא מרבנן בלחוד וליתה למר בריה דרב יוסף, [ו]איהו נמי מיחש הוה חייש, דהא אמר צורבא מרבנן לא ניכול. ולפיכך השמיט הרי"ף ז"ל הכל ואמר אלא במאי ניכול במשכנתא דסורא, ש"מ דלא שנא בנכיתא ולא שנא בקיצותא ואפילו בדלא מסלקי אסירן, דהוי מיהא אבק רבית. תדע דהא משכנתא דסורא לא מסלקי מינה הוא ולא אשכחן בה היתירא אלא משום דבסוף נפקא ארעא בלא כסף, הא לאו הכי אסירא. ולא תיקשי לך הני מימרי דאיתנהו בשמעתא דאמר האי משכנתא באתרא דמסלקי אין בעל חוב וכו', דאלמא שהוא בנכיתא ואפילו באתרא דמסלקי, שדבר זה כבר תירצו הרי"ף בהלכות, דלאו למימר דשרו אלא דאי עבר ועבד ומתרמי מילתא בהכי דיינינן להו הכי.
נמצא עכשו שסברת הרב כך היא, דבלא נכיתא באתרא דמסלקי רבית קצוצה היא ויוצאה בדיינין ומחשבין כל הפירות בין בשדה בין בחצר. ובאתרא דלא מסלקי אף בלא נכיתא אינו אלא אבק רבית, דהוה ליה כזביני וקיל איסוריה. ובנכיתא בין באתרא דלא מסלקי בין באתרא דמסלקי אבק רבית הוא. ולעולם ליכא משכנתא דהיתירא אלא במשכנתא דסורא. וכתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא ליה לדעת הרב דבאתרא דמסלקי אי עבר ומשכן ובתר זמן אתא מרי ארעא דהוא לוה לבי דינא ואמר לא בעינא דליכול תו לארעאי וכי הוו לי זוזי פרענא ליה, מסלקינן ליה מפירי ולא אכיל תו, הואיל והוא צועק עליו בב"ד שלא יאכל רבית אין נותנין לו רשות לאכלו, ומסדרין לו ב"ד [קי"ד ע"א] ומוציאין מן הלוה למלוה כל חובו כדין כל בע"ח. ובאתרא דלא מסלקינן נמי מסלקינן ליה מלמיכל פירי בתורת רביתא. ולסלוקי לגמרי אי אפשר דהא מקניא ליה, הילכך אכיל לפירי בשומא ומנכי ליה דמי כלהו פירי כמה דשימי להו בי דינא. והא דאמרינן בגמ' [ס"ו ע"ב] איזיל ואטרח ואיתי זוזי מאי, במשכנתא דמסלקי מיניה אמירא, למאן דשרי לה, ולא קי"ל הכי. זהו שלא כתבה הרב בהלכותיו. ולמדנו שדעתו לומר דבאתרא דמסלקי [מיהא] אי אתי ואמר לא ליכול אע"ג דאמר לית ליה זוזי אלא כי מזדמני ליה לזדמנו לא אכיל כמו שכתבנו, דאי לאו הכי לכתוב לה [מרן] ולוקמה בדיעבד, כדכתב בשארא, אלא ש"מ כדאמרן. וקרוב אני לומר שאם אמר אין רצוני שתאכל עוד פירותי בתורת רבית ואפרע לך חובך כשיזדמן לי או אדון עמך בב"ד ואכלו אחר כך שהוא משלם, דכיון שלא ברצונו אכלן גזלה היא בידו ומוציאין ממנו, שכיון שהעסק אסור כיון שמיחה בו שלא יאכל עוד והדין עמו אין לו רשות לאכול, ואם יאכל משלם. ואת"ל אינו משלם יכול אתה לפרש הא דאמר אזיל ואטרח ומיתינא זוזי לא אכיל לומר שאם אכל משלם כיון דאמר מייתינא זוזי. ונכון הוא. ומצאתי בהלכות גדולות היכי דמי אבק רבית וכו'. ובסוף דבריו כתב ואי [מנכינן] ליה שרי, ואי לא מפקינן ליה מההוא. ואע"ג שאין דבריו נסכמים עם דברי הרב, אנו מסתייעים ממה שאמר שאע"פ שהוא אבק רבית מפקינן ליה, ע"כ.
וכתב הראב"ד ז"ל שנראה דאבק רבית שאינו יוצא אי תפס ליה לוה מיניה דמלוה בתר הכי לא מהדרינן ומאי דתפס תפס, וה"מ במשכנתא אי נמי בזביני דמנפשיה קא אכיל להו לפירי, אבל רבית מוקדמת ורבית מאוחרת דמדעתיה הוא דקא יהיב ליה ואע"ג דאסיר מאי דיהב יהב, ואי תפס מיניה בתר הכי מהדרינן ליה, ע"כ. וסברא זו אינה כסברת הגאונים, שמצינו שכתבו [שערי צדק ח"ד שער ב' סי"ג בשם רב נטרונאי] והיכא דתפס לוה כשיעור אבק רבית דאכיל מלוה מלוה ובאו לחשבון ואמר לוה למלוה נכי לי רבית דאכלת מנאי, כה"ג ודאי לאו כל כמיניה, מ"ט דכאפוקי מיניה דמלוה דמיא ואין יוצא בדיינין, דאמר רב אשי השתא דאמרת וכו'. ומיהו כל אבק רבית דכתיב בשטרא וזקפיה אקרנא מנכה ליה מניה ולא מגבי ליה, דקי"ל [שבועות מ"ח ע"ב] שטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי, וכ"ש האי דאיסורא הוא ולא נתן ליכתב. וכן מצוי בתשובה להרי"ף ז"ל. ויש לעיין משנתנו דקתני [ב"מ ס"ד ע"ב] לא ישכור ממנו בפחות דקרינן ליה רבית קצוצה, ואמאי, מי גרע ממשכנתא בנכיתא דליתיה אלא אבק רבית. וזה תירץ הרב בתשובותיו [סימן קי"ד] דמתני' בחוב שקדם. ואית דמתרצי דמתני' כיון דלא נחית ליה בתורת משכונא אלא בתורה הלואה הויא לה רבית קצוצה, כיון דלא קני חצר כלל ומחזי כעומד ונוטל שכר מעותיו, אבל משכנתא בנכיתא כיון דקא קבלה ומשעבד ליה שייכא בכלל זביני ובנכיתא אוזולי קא אוזיל גביה ושריא.
ועתה צריכין אנחנו לדעת ולברר איך פשט מנהגנו להתיר, דהא נהוג עלמא האידנא למיכל כל משכנתא בנכיתא. והנה הרב ז"ל אסרה ופסק שאינה יוצאה מידי אבק רבית. גם מצאנו לבעל מתיבות שכתב משמיה דרב יעקב גאון גברא דמשכן חצר או כרם מנכה מהלואתו רביע ומותר, פחות מכאן אסור. גם מצינו בעל הלכות שכתב והאידנא מעשים בכל יום דקאכיל בנכיתא, וראשונים הוו מנכו ארבע זוזי או תרין זוזי או כל דהוא. ורבנן דהשתא איפליגו בהא שמעתא [ק"י ע"א] דתקינו ליה רבנן דיהב טיסקא וכרי כריא, ומר אמר מן דיליה ומר אמר מפירי דארעא, אמור רבנן מאן דאכיל בנכיתא ליתן טפי קליל כי היכי דנפיק מספיקא. אלו דברי הראשונים. ויוכל להיות דאי פלח לה בכל צרכי מדנפשיה ומנכי שיעור רביע שיהיה מותר, שזה כדרך לוקחי שדות באריסות, דהא אי הוה ביה תיוהא מקבל ליה. מכל מקום אין אנו יודעין ויורדין לסוף דעתם, שלא מצינו הפרש לרבותינו בין בנכיתא מרובה לנכיתא מועטת. ועוד שאין אנו נוהגין במשכונות כפי מנהגם. ועל כן יש לתמוה איך פשט ההיתר. ואע"פ שמצינו חכם גדול הנשיא רבי משה מנרבונה שחדש ואמר שמנהגנו בהיתר, דשניא נכיתא דידן מנכיתא דאמור רבנן, דההיא דמנכי ליה דינא או סלע כשבא לפרוע ונפקה משכנתא מתותי ידיה, ומש"ה אסרוה, אבל נכיתא דהאי דינא דנהיגי עלמא לנכויי שמינית זוז בכל שנה שריא, דדמי למשכנתא דסורא, ואפשר דכליא כולי ממונא דמשכנתא בהך נכיתא פורתא פורתא. והאי סברא ודאי איכא לאקשויי עלה, דמשכנתא דסורא לא דמיא, דהתם לא מסלקינן מיניה עד משלם ההוא זמנא ונפקא בלא כסף, ואין הלואה אלא שכירות בעלמא. וכן פירש רבינו חננאל דשכירות היא ולית בה הלואה כלל, ואין אחריות המלוה עליו, ואם שטפה נהר אינו נוטל כלום מן הלוה, ואינו יכול לכופו לפרוע לו חובו לא מזו ולא משאר נכסים, מה שאין במשכנתא סתם שהאחריות עליו, ואם רצה תובע חובו ממנו, ואם שטפה נהר גובה משאר נכסים. מ"מ לדברי כלם משכנתא בנכיתא האמורה בכל מקום כל שיגבה לו ממנה בכל שנה ושנה זוז או פחות או יתר. ובגמ' [ס"ז ע"ב] נמי מפרש דנכיתא דרבנן דומיא דשדה אחוזה דהוה מנכי סלע ופונדיון בכל שנה ושנה, ואעפ"כ אנו רואין דרב פפא ורב כהנא ורב אשי לא הוו אכלי בנכיתא, דלא גמרי משדה אחוזה, דהתם הקדש הוא ולאו הלואה ורחמנא אוקמיה אפדיון, אבל הכא הלואה היא ומיחזי כרבית. הלכך לא נוכל להנצל אנחנו שלא יהיה מנהגנו אבק רבית. ואף לדברי ה"ר משה [מלוה פ"ו ה"ז] שהעמיד כלל דבריו בשלשה משכונות, האחת רבית קצוצה והאחת אבק רבית והאחת המותרת, וכלל שחצר ודומה לו שפירותיו מצויין ובלא נכיתא הוא רבית קצוצה, וכ"ש הלוהו ע"מ שידור בחצרו חנם, אך המלוה על דבר שפירותיו מצויין בנכיתא אינו אלא אבק רבית, וכן המלוה לחבירו ולאחר זמן אמר לו דור בחצרי שלא קצץ בשעת הלואה כמו כן הוא אבק רבית, וכן משכונת שדה שאין פירות תדיר ובלא נכיתא אין זה כי אם אבק רבית, ואינו דומה למוכר באסמכתא והממשכן גמר והקנה גוף לפירות, ומשכנתא מותרת היא שדה בניכוי מפני שאין פירותיו מצויין הרי זה היתר גמור, ע"כ דבריו. ואף לפי דבריו הרי מנהגנו באסור, שהרי מנהגנו להתיר כל משכונה בנכיתא.
אך מצינו לראב"ד שאחז דרך לישב המנהג הנהוג בינינו. וזה טופס לשונו שכתב בתחלת אי זהו נשך בפירושיו, והרי משכנתא בלא נכיתא וכו' [ס"ב ע"א], ק"ל דהא רבינא גופיה חשיב ואפיק פירי, והלכך קשיא דידיה אדידיה. והא מלתא אכרעית בה טובא ושקלית בה וטרית בה זימנא אריכא ולא אשכחית אורחא טובא ומתקנה מהאי דכתיבנא השתא דרבינא מקיל במשכנתא כדאיתא לקמן דהוה אכיל בנכיתא, ורב אשי לא הוה אכיל בנכיתא היה, וכי אכיל בנכיתא דוקא באתרא דלא מסלקי אלא עד זמן ידוע או אפילו מסתם משכנתא שתא באתרא דלא נהיגי לסלוקי כל אימת דבעי, אבל באתרא דנהיגי כל אימת דבעו מסלקי ואפילו בגו שתא לא אכיל בנכיתא. עוד פשט מנהג בכל המקומות שאין יכול לפדות משכונתו כי אם מתחלת שנה לתחלת שנה, שאם יכנס יום אחד בתוך שנה לא יוכל לפדותה עד סוף השנה, וזהו ודאי אתרא דלא מסלקי, והוא כמוכר בכל שנה ושנה משנכנס בה יום אחד. ובאתרא דמסלקי בלא נכיתא הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינין, ובנכיתא אבק רבית ואסור, ובאתרא דלא מסלקי בנכיתא אכיל לכתחלה ובלא נכיתא הוי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין. וזהו הדרך אשר בחרתי בו מכל הדרכים אשר היו לפני, ע"כ. ועל דרך זה הנה הסוגיות כלן מתישבות זו עם זו, כי הוא סמך על מאי דגרסינן [ס"ז ע"א] אמר מר בריה דרב יוסף האי משכנתא באתרא דלא מסלקי אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה אכל טפי לא מפקינן מיניה, ורב אשי אמר כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא, וזהו בלא נכיתא ובאתרא דמסלקי דפסקנו שהוא אבק רבית. ותו גרסינן [ס"ז ע"ב] האי משכנתא באתרא דלא מסלקי לא ניכול אלא בנכיתא, ואית דגרסי באתרא דמסלקי, אבל הוא גורס דלא מסלקי. וצורבא מרבנן אפילו בנכיתא ולא מסלקי לא ניכול, שיש לו להתקדש אף בדבר המותר לו כדי שלא ילמדו אחרים ממנו ויקילו אף בדבר האסור להם, אלמא בנכיתא ואתרא דלא מסלקי שרי, לבד מצורבא דרבנן. הלכך ההיא דריש פרקין דאי זהו נשך מיירי באתרא דלא מסלקי ובלא נכיתא הוי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין. וההיא דחשיב רבינא ואפיק פירי מיירי באתרא דמסלקי ובלא נכיתא, וזהו רבית קצוצה ויוצאה בדיינין. וההיא דרב אשי דאמר באתרא דמסלקי לא מסלקינן דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא מיירי בניכתא ודמסלקי ולא הוי אלא אבק רבית, ורבינא גופיה הוה אכיל בנכיתא באתרא דלא מסלקי, אבל באתרא דמסלקי אפילו רבינא לא הוה אכיל דהו"ל אבק רבית, וקי"ל כותיה דאכיל היכא דהוי אתרא דלא מסלקי ובנכיתא. אע"ג דרב כהנא ורב פפי ורב אשי לא הוו אכלי אפילו כי האי, חומרא הוה דהוו מחמרי אנפשייהו, ואנן מרבינא דהוא עביד עובדא לנפשיה מיניה גמרינן הלכה למעשה. ולא כדברי הרי"ף ז"ל שכתב דלית הלכתא כרבינא משום דהנך פליגי עליה ויחיד ורבים הלכה כרבים, ולאו מלתא היא, דא"כ הו"ל למימר לא ניכול איניש בנכיתא, וזה היה כדברי הרב, אבל כשאמר דלא אכלי בנכיתא לא בא לומר אלא שהם היו מחמירין על עצמן, דהוו מחזקי נפשייהו בצורבא מרבנן דאמרינן אפילו בנכיתא לא ניכול ואפילו באתרא דלא מסלקי, ולאו משום דסבירא להו דלהוי אסור לעלמא. ורבינא שהיה אוכל בנכיתא לא רצה להחזיק עצמו כצורבא מרבנן. ואי הוה ביה חשש איסור בודאי לא הוה אכיל בנכיתא, דהא אמרינן [ע"ה ע"ב] דקיים כל מאי דאמור רבנן. ומיהו הני דלא אכלי הרחקה יתרה הוו עבדי בנפשייהו ולא גמרינן מינייהו למיסר בעלמא.
מיהו יש לעיין אם קבע הלוה זמן עם המלוה שלא לסלקו עד זמן פלוני ומעתה הוא כמו אתרא דלא מסלקי. וזה ודאי עד הזמן פשיטא דמותר לאכול פירותיו בנכיתא, דבאתרא דלא מסלקי ובנכיתא הרי פסקנו דשרי. אבל מאותו זמן ואילך מאי, כיון דמצי לסלוקי ליה כל שעה שירצה אסור, או דילמא כיון דבהיתר נחת לה כל אימת דממשכנה גביה שריא. ובזה פסק הראב"ד ז"ל דאכיל ליה עד דפריק לה לוה או עד דמחי בידיה ולימא ליה ליזיל ומייתינא זוזי או אטרח ואייתי זוזי. וכדגרסינן [ס"ז ע"ב] אמר איזיל ואייתי זוזי לא אכיל, אטרח ואייתי זוזי מאי, רבינא אמר אכיל מר זוטרא אמר לא אכיל, והלכתא לא אכיל. ובודאי במשכנתא בנכיתא עסקינן ולזמן, דהו"ל כאתרא דמסלקי, וכשהגיע זמן אמר אביא מעותי ואפדנה, ופסיקנא דלא אכיל ואפילו אמר איזיל ואטרח, דדוקא כי מחי ליה הא שתיק אכיל אע"ג דשלים זמניה, דמשכנתא בכל מאי דממשכנה משכנתא בידיה משכנתא דהיתרא היא, ואכיל בנכיתא עד דפריק לה או עד דמחי ליה. מיהו מאי דתלש מיהא אכיל. כל זה דעת הרב ז"ל. גם כתב בפירושיו, והשתא נהוג עלמא למיכל בנכיתא ואתרא דלא מסלקי הוא, דכלהו משכנתא פסקי להו לזמן דלא פריק ליה עד זמן ידוע. ופוק חזי מאי עמא דבר, ע"כ. ועל סברא זו מנהגנו יצא להתיר, שהרי אנו קובעין בכל משכנותינו זמן ידוע וקבוע, או שיש מנהג שלא לפדות משכונתו כי אם מתחלת שנה לתחלת שנה, ובזה הם כמו אתרא דלא מסלקי דבנכיתא שרינן לכתחלה בין חצר בין שדה. וכן תבחן ממה שכתבנו בשמו. והנה כתבנו פירוש הרי"ף ז"ל דבין באתרא דמסלקי בין באתרא דלא מסלקי אסרה, ואחר שרבינא דמקיים כל מאי דאמור רבנן [ע"ה ע"ב] ומר בריה דרב יוסף נוהגין היתר בנכיתא, וסוף דבר היא הלכה רופפת שאין הכרעת הרב ז"ל לאסור אלא מדרב כהנא ורב פפי ורב אשי דלא אכלי בנכיתא, והם היו [רבים], ואולי מפני שהיו חכמי ישראל ונהגו להחמיר על עצמן, כדאמרינן [ס"ז ע"ב] וצורבא מרבנן לא ניכול, הא לשאר אינשי מותר, ואין למחות בידם ויש לנו להניח צבור לנהוג היתר בהלכה זו שהיא רופפת בידך ומרופפת ואין לה הכרע. אך יש לנו לברר משכונה בלא נכיתא ומלוה בעי לנכויי כדפריק לה מיניה כמנהגא דההוא אתרא מהו. ומסתברא דלא מהני ובמקום דהוי רבית קצוצה דיינינן ליה לההוא שטרא כרבית קצוצה, ובמקום דהו"ל אבק רבית דיינינן כדין אבק רבית. ואיכא מאן דאמר דמסתמא אדעתא דמנהגא משכן לו וחזקה לא שביק היתירא ואכיל איסורא, ומסתמא לא ספי איסורא להדדי ומנכי לה ואכיל. ולא מסתברא כותיהו. ודי למתירים שמתירים בנכיתא והבו דלא לוסיף עלה בהתר. מדגרסינן [ס"ח ע"ב] בשטרא דרב עיליש רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא ספי, משמע דדוקא רב עיליש דהוה גברא רבה ולא ספי איסורא לאינשי אבל איניש אחרינא לא. נשאר לנו עדין לפרש כי חכמים אסרו שלא יאמר הממשכן בית ושדה לחברו והיה בעל הקרקע אוכל פירותיו לכשתמכור קרקע זה לא תמכרנו אלא לי ובדמים אלו שאסור. וכדגרסינן באיזהו נשך [ס"ה ע"ב] משכן לו בית משכן לו שדה ואמר לו לכשתמכרם לא תמכרם אלא לי ובדמים הללו אסור, בשוויהם מותר. ובחלק ההיתר נאריך בזה. וכל זה אם עבר ועשה כן נקרא אבק רבית.
<h2>דף סז.</h2>
ובענין משכנתא כתב בהלכותיו [ל"ח ע"א בדפי הרי"ף], ההיא איתתא דא"ל לההוא גברא זיל זבין ארעא מקריבאי, אזל זבן ליה, א"ל אי הוו לי זוזי מהדרנא ליה ניהליה, א"ל את ונולא אחי וכו', ארעא הדרא, פירי כרבית קצוצה הוא או דילמא אבק רבית הוא, אמר רבה בר רב הונא מסתברא כאבק רבית הוא ואין יוצאה בדיינין, אמר ליה אביי לרבא משכנתא מאי משום דלא קיץ ליה והא לא קיץ ליה, או דילמא התם זביני הכא הלואה ורבית קצוצה היא, א"ל רב פפי עביד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. פירוש, עובדא דאת ונולא אתא לקמיה ודן את הדין כרבית קצוצה וחשב את הפירות והוציאם מן הלוקח. וזה הדין שדן רבינא בזה היה שלא כדעת רבה בר רב הונא שדן למעלה דאבק רבית הוא. ופסק הרב בהלכותיו קי"ל כרבינא בזביני דרבית קצוצה הוי מאחר שהמכר מתבטל, וכ"ש במשכנתא דהוי הלואה, ודוקא בלא נכיתא אבל במשכנתא בנכיתא אליבא דרבינא שריא, ואיהו גופיה הוה אכיל בנכיתא [ס"ז ע"ב], דגמר לה משדה אחוזה, אע"ג דקא אכיל פירי דקא שוי טובא אמר רחמנא פרוק לה בד' זוזי בשתא, הכא נמי לא שנא. אבל רב כהנא ורב פפי ורב אשי לא אכלי בנכיתא, דסבירא להו דאסירא, דהתם בשדה אחוזה הקדש הוא ורחמנא אוקמיה אפדיון, אבל הכא הלואה היא ומחזי כרבית. הילכך אליבא דידהו אבק רבית הוא משכנתא בנכיתא ואינה יוצאה בדיינין, וקי"ל כותייהו וליתא לדרבינא בהא. ואלא במאי וכו', ניכול במשכנתא דסורא דכתבי הכי במשלם שניא אלין תפוק ארעא בלא כסף. וגם כתב, אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי כד מייתי ליה זוזי, פירוש במקום שנהגו להלוות סתם ומלוה אוכל פירות ונהגו לסלק את המלוה ממנה בכל עת שתגיע יד הלוה למעות, אכל מלוה שיעור זוזי מסלקינן ליה בלא זוזי אכל טפי לא מפקינן מיניה. ולא מחשבינן משטרא לשטרא, כלומר שאם היתה שדה זו של לוה ממושכנת בידו של מלוה במאה ושדה אחרת של אותו לוה עצמו ממושכנת כמו כן בידו של אותו מלוה עצמו במאה ואכל פירות מן השדה אחת בחמשין ומן האחת בק"נ ונמצא שאכל בין שתיהן מאתים דינרין, בהא קאמרינן דלא מחשבינן משטרא לשטרא אלא מחשבין כל אחת לעצמה ונמצא המלוה משתכר בדבר. בדיתמי אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה בלא זוזי אכל טפי לא מפקינן מיניה, ומחשבינן משטרא לשטרא. אמר רב אשי השתא דאמרינן אכל טפי לא מפקינן מיניה אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה בלא זוזי, מ"ט כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא וה"ל אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין. וכתב הרי"ף וקי"ל כרב אשי. והכא משכנתא בנכיתא היא כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא, דהא משכנתא בלא נכיתא קי"ל כרבינא דרבית קצוצה היא ויוצאה בדיינין, דה"ל כהלוני ע"מ שתאכל שדה זו בחנם, דהיינו רבית קצוצה. ואיכא מאן דס"ל דהלכה כרבינא בזביני בלחוד אבל משכנתא אבק רבית הוא, ומוקינן ליה להא במשכנתא בלא נכיתא. ויש לתמוה על ה"ר אברהם בר יצחק שכתב כי הרי"ף לא הכריע משכנתא בלא נכיתא אי הוי רבית קצוצה או אבק רבית. שהרי נראה שכבר גלה דעתו שהוא רבית קצוצה, שהרי כתב דקי"ל כרבינא דרבית קצוצה היא. ועוד שכתב למעלה וקי"ל כרבינא דחשיב ואפיק בזביני וכ"ש במשכנתא דהוי הלואה אי הויא בלא נכיתא. גם כתב הר"מ ז"ל [מלוה פ"ו ה"ה], הורו מקצת הגאונים שכל משכונה בלא נכוי הרי היא רבית קצוצה. ופירש דבריו למשכונת חצר ולא בשדה שאין פירותיו תדיר. ואין להפליג, וכדלקמן.
גם כתב הרב בהלכותיו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרוייהו האי משכנתא באתרא דמסלקי כל אימת דמייתי זוזי אין ב"ח גובה ממנו וכו', באתרא דלא מסלקי אלא עד דמשלם זמנא ב"ח גובה ממנה וכו'. ואמר מר זוטרא בשם רב פפא האי משכנתא באתרא דמסלקי כדמייתי זוזי מסלקי ליה ואפילו מתמרי דנפלי אסדינא, ואי אגבהינהו בסיסני קננהו. פשיטא באתרא דמסלקי ואמר לא מסתלקנא הא אמר לא מסתלקנא, אלא באתרא דלא מסלקי ואמר מסלקנא מאי, רב פפא אמר לא צריך למיקנא מיניה ורב שישא בריה דרב אידי אמר צריך למיקנא מיניה. ואמר רב אשי אמרו לי סבא דמתא מחסיא סתם משכנתא שתא, למאי נפקא מינה דאי אכל שתא מסלק ואי לא לא מסלק ליה. וכתב הרב על זה בהלכותיו כל הני שמעתתא דמשכנתא בנכיתא נינהו. ואע"ג דס"ל דמשכנתא בנכיתא אסירא, ה"מ לכתחלה אבל אם עבר ועבד הכי דינא כי הני שמעתא דאבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינים, ע"כ. גם פסק שהמלוה את חברו להשתמש בעבדיו אסור וצריך להעלות לו שכר כמו הלוהו ודר בחצרו, דעבד וחצר בחד דינא דיינינן ליה. וכדגרסינן [ס"ד ע"ב] תניא רב יוסף בר חמא הוה תקיף בעבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עיבידתא, א"ל רבא בריה מ"ט עביד מר הכי א"ל אנא כרב נחמן ס"ל דאמר עבדא נהם כריסיה לא שוה למריה ולמרתיה למאי מתבעי, א"ל אימר דאמר רב נחמן כגון דרו עבדיה דמרקיד בי כובי עבדי אחריני דמעבד עבדי מי אמר, א"ל אנא כי הא ס"ל דאמר רב התוקף בעבדו של חברו ועשה בו מלאכה פטור, דניחא ליה דלא נסתריה עבדיה. פירוש, שלא ישב בטל עבדו. אמר לו ה"מ היכא דלא מסיק ביה זוזי מר כיון דמסיק ביה זוזי מחזי כרבית דאמר רב יוסף אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר, א"ל הדרי בי. וכן הלכתא דאסור להשתמש מלוה בעבדו של לוה אא"כ מעלה לו שכר, דבחד דינא דיינינן עבד וחצר.
אשתכח כללא דנקיטינן משמעתתא לדעת הרי"ף ז"ל דמשכנתא בלא נכיתא באתרא דמסלקי רבית קצוצה היא, ואפילו בשדות וכרמים, כרבינא [ס"ז ע"א] דעבד עובדא דחשיב ואפיק פירי, וההיא עובדא בארעא ולא בבתי. ואם הוא בנכיתא אפילו באתרא דמסלקי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין. ואין צ"ל אי לא מסלקי דאיתיה נמי אבק רבית בין בנכיתא בין בלא נכיתא. וזה הדבר מוכרח משום דקשיא הא דעבד עובדא וחשיב ואפיק פירי (בהדי) [מההיא] דריש פרקין [ס"ב ע"א] דקתני והא משכנתא בלא נכיתא דבדיננו אין מחזירין, אלמא דהוי אבק רבית, משמע דהתם מיירי באתרא דלא מסלקי דה"ל כזביני הואיל ולא מצי לסלוקי כל אימת דבעי אלא עד דמשלם זמניה, וה"ל כמוכר עכשו וחוזר ולוקחה ממנו אחר זמן שאפילו בלא נכיתא קל איסוריה אי אתרא דלא מסלקי הוא, עד שר"ש ז"ל [ס"ז ע"ב] אומר שהיא מותרת בלא נכיתא כלל למר בריה דרב יוסף, הילכך לא הויא אלא אבק רבית, אבל בנכיתא בין באתרא דמסלקי בין באתרא דלא מסלקי לרבינא שרי, ואיהו גופיה אכיל ליה, דהא סתמא איתמר רבינא אכיל בנכיתא דגמר לה משדה אחוזה, ובזה כבר פסק הרב ז"ל דלית הלכתא כותיה, דקי"ל כהנך אמוראי דלא אכלי, ולא תימא אחמורי מחמרי אנפשייהו, דהא אמר מאן דאסר משום דהכא הלואה אלמא מיסר נמי אסרי. והכי איתא בגרסא דוקנא אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דלא מסלקי לא ליכול אלא בנכיתא, וצורבא מדרבנן אפילו בנכיתא לא ניכול, אבל באתרא דמסלקי אפילו בנכיתא לא אכל. ובנסחאה דכתיב בהו באתרא דמסלקי סבירא ליה כרבינא דבנכיתא אכיל אלא דאחמיר טפי ואמר צורבא מרבנן לא נכול. ומסתברא כנוסחא דכתיב בהו דלא מסלקי, מדלא אשכחן צד היתר לצורבא מרבנן אלא במשכנתא דסורא. ואפשר דמאן דגריס דמסלקי ה"ה דאי לא מסלקי לא ניכול אלא בנכיתא וצורבא מרבנן לא, אלא דלהכי נקט מסלקי לאשמועינן דבנכיתא מיהא אכיל כרבינא ולא קי"ל כותיה אלא כמאן דאסר אפילו בקיצותא דהוא אתרא דלא מסלקי. ומפרש בגמ' דקיצותא הוא דא"ל חמש שנין קמאי אכילנא בניכיתא מכאן ואילך שיימנא לך כלהו פירי. ותו מדאמרינן רב פפא ורב הונא ורב אשי לא אכלי בניכיתא, ולא משוי חילוק בין באתרא דמסלקי ובין באתרא דלא מסלקי, משמע דליכא דוכתא דשריא. הלכך אליבא דהרי"ף ז"ל ליכא משכנתא דשריא, דמ"מ איתה או רבית קצוצה או אבק רבית. ותדע דמאן דאסר לכולי עלמא אסר ולא לצורבא מרבנן בלחוד וליתה למר בריה דרב יוסף, [ו]איהו נמי מיחש הוה חייש, דהא אמר צורבא מרבנן לא ניכול. ולפיכך השמיט הרי"ף ז"ל הכל ואמר אלא במאי ניכול במשכנתא דסורא, ש"מ דלא שנא בנכיתא ולא שנא בקיצותא ואפילו בדלא מסלקי אסירן, דהוי מיהא אבק רבית. תדע דהא משכנתא דסורא לא מסלקי מינה הוא ולא אשכחן בה היתירא אלא משום דבסוף נפקא ארעא בלא כסף, הא לאו הכי אסירא. ולא תיקשי לך הני מימרי דאיתנהו בשמעתא דאמר האי משכנתא באתרא דמסלקי אין בעל חוב וכו', דאלמא שהוא בנכיתא ואפילו באתרא דמסלקי, שדבר זה כבר תירצו הרי"ף בהלכות, דלאו למימר דשרו אלא דאי עבר ועבד ומתרמי מילתא בהכי דיינינן להו הכי.
נמצא עכשו שסברת הרב כך היא, דבלא נכיתא באתרא דמסלקי רבית קצוצה היא ויוצאה בדיינין ומחשבין כל הפירות בין בשדה בין בחצר. ובאתרא דלא מסלקי אף בלא נכיתא אינו אלא אבק רבית, דהוה ליה כזביני וקיל איסוריה. ובנכיתא בין באתרא דלא מסלקי בין באתרא דמסלקי אבק רבית הוא. ולעולם ליכא משכנתא דהיתירא אלא במשכנתא דסורא. וכתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא ליה לדעת הרב דבאתרא דמסלקי אי עבר ומשכן ובתר זמן אתא מרי ארעא דהוא לוה לבי דינא ואמר לא בעינא דליכול תו לארעאי וכי הוו לי זוזי פרענא ליה, מסלקינן ליה מפירי ולא אכיל תו, הואיל והוא צועק עליו בב"ד שלא יאכל רבית אין נותנין לו רשות לאכלו, ומסדרין לו ב"ד [קי"ד ע"א] ומוציאין מן הלוה למלוה כל חובו כדין כל בע"ח. ובאתרא דלא מסלקינן נמי מסלקינן ליה מלמיכל פירי בתורת רביתא. ולסלוקי לגמרי אי אפשר דהא מקניא ליה, הילכך אכיל לפירי בשומא ומנכי ליה דמי כלהו פירי כמה דשימי להו בי דינא. והא דאמרינן בגמ' [ס"ו ע"ב] איזיל ואטרח ואיתי זוזי מאי, במשכנתא דמסלקי מיניה אמירא, למאן דשרי לה, ולא קי"ל הכי. זהו שלא כתבה הרב בהלכותיו. ולמדנו שדעתו לומר דבאתרא דמסלקי [מיהא] אי אתי ואמר לא ליכול אע"ג דאמר לית ליה זוזי אלא כי מזדמני ליה לזדמנו לא אכיל כמו שכתבנו, דאי לאו הכי לכתוב לה [מרן] ולוקמה בדיעבד, כדכתב בשארא, אלא ש"מ כדאמרן. וקרוב אני לומר שאם אמר אין רצוני שתאכל עוד פירותי בתורת רבית ואפרע לך חובך כשיזדמן לי או אדון עמך בב"ד ואכלו אחר כך שהוא משלם, דכיון שלא ברצונו אכלן גזלה היא בידו ומוציאין ממנו, שכיון שהעסק אסור כיון שמיחה בו שלא יאכל עוד והדין עמו אין לו רשות לאכול, ואם יאכל משלם. ואת"ל אינו משלם יכול אתה לפרש הא דאמר אזיל ואטרח ומיתינא זוזי לא אכיל לומר שאם אכל משלם כיון דאמר מייתינא זוזי. ונכון הוא. ומצאתי בהלכות גדולות היכי דמי אבק רבית וכו'. ובסוף דבריו כתב ואי [מנכינן] ליה שרי, ואי לא מפקינן ליה מההוא. ואע"ג שאין דבריו נסכמים עם דברי הרב, אנו מסתייעים ממה שאמר שאע"פ שהוא אבק רבית מפקינן ליה, ע"כ.
וכתב הראב"ד ז"ל שנראה דאבק רבית שאינו יוצא אי תפס ליה לוה מיניה דמלוה בתר הכי לא מהדרינן ומאי דתפס תפס, וה"מ במשכנתא אי נמי בזביני דמנפשיה קא אכיל להו לפירי, אבל רבית מוקדמת ורבית מאוחרת דמדעתיה הוא דקא יהיב ליה ואע"ג דאסיר מאי דיהב יהב, ואי תפס מיניה בתר הכי מהדרינן ליה, ע"כ. וסברא זו אינה כסברת הגאונים, שמצינו שכתבו [שערי צדק ח"ד שער ב' סי"ג בשם רב נטרונאי] והיכא דתפס לוה כשיעור אבק רבית דאכיל מלוה מלוה ובאו לחשבון ואמר לוה למלוה נכי לי רבית דאכלת מנאי, כה"ג ודאי לאו כל כמיניה, מ"ט דכאפוקי מיניה דמלוה דמיא ואין יוצא בדיינין, דאמר רב אשי השתא דאמרת וכו'. ומיהו כל אבק רבית דכתיב בשטרא וזקפיה אקרנא מנכה ליה מניה ולא מגבי ליה, דקי"ל [שבועות מ"ח ע"ב] שטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי, וכ"ש האי דאיסורא הוא ולא נתן ליכתב. וכן מצוי בתשובה להרי"ף ז"ל. ויש לעיין משנתנו דקתני [ב"מ ס"ד ע"ב] לא ישכור ממנו בפחות דקרינן ליה רבית קצוצה, ואמאי, מי גרע ממשכנתא בנכיתא דליתיה אלא אבק רבית. וזה תירץ הרב בתשובותיו [סימן קי"ד] דמתני' בחוב שקדם. ואית דמתרצי דמתני' כיון דלא נחית ליה בתורת משכונא אלא בתורה הלואה הויא לה רבית קצוצה, כיון דלא קני חצר כלל ומחזי כעומד ונוטל שכר מעותיו, אבל משכנתא בנכיתא כיון דקא קבלה ומשעבד ליה שייכא בכלל זביני ובנכיתא אוזולי קא אוזיל גביה ושריא.
ועתה צריכין אנחנו לדעת ולברר איך פשט מנהגנו להתיר, דהא נהוג עלמא האידנא למיכל כל משכנתא בנכיתא. והנה הרב ז"ל אסרה ופסק שאינה יוצאה מידי אבק רבית. גם מצאנו לבעל מתיבות שכתב משמיה דרב יעקב גאון גברא דמשכן חצר או כרם מנכה מהלואתו רביע ומותר, פחות מכאן אסור. גם מצינו בעל הלכות שכתב והאידנא מעשים בכל יום דקאכיל בנכיתא, וראשונים הוו מנכו ארבע זוזי או תרין זוזי או כל דהוא. ורבנן דהשתא איפליגו בהא שמעתא [ק"י ע"א] דתקינו ליה רבנן דיהב טיסקא וכרי כריא, ומר אמר מן דיליה ומר אמר מפירי דארעא, אמור רבנן מאן דאכיל בנכיתא ליתן טפי קליל כי היכי דנפיק מספיקא. אלו דברי הראשונים. ויוכל להיות דאי פלח לה בכל צרכי מדנפשיה ומנכי שיעור רביע שיהיה מותר, שזה כדרך לוקחי שדות באריסות, דהא אי הוה ביה תיוהא מקבל ליה. מכל מקום אין אנו יודעין ויורדין לסוף דעתם, שלא מצינו הפרש לרבותינו בין בנכיתא מרובה לנכיתא מועטת. ועוד שאין אנו נוהגין במשכונות כפי מנהגם. ועל כן יש לתמוה איך פשט ההיתר. ואע"פ שמצינו חכם גדול הנשיא רבי משה מנרבונה שחדש ואמר שמנהגנו בהיתר, דשניא נכיתא דידן מנכיתא דאמור רבנן, דההיא דמנכי ליה דינא או סלע כשבא לפרוע ונפקה משכנתא מתותי ידיה, ומש"ה אסרוה, אבל נכיתא דהאי דינא דנהיגי עלמא לנכויי שמינית זוז בכל שנה שריא, דדמי למשכנתא דסורא, ואפשר דכליא כולי ממונא דמשכנתא בהך נכיתא פורתא פורתא. והאי סברא ודאי איכא לאקשויי עלה, דמשכנתא דסורא לא דמיא, דהתם לא מסלקינן מיניה עד משלם ההוא זמנא ונפקא בלא כסף, ואין הלואה אלא שכירות בעלמא. וכן פירש רבינו חננאל דשכירות היא ולית בה הלואה כלל, ואין אחריות המלוה עליו, ואם שטפה נהר אינו נוטל כלום מן הלוה, ואינו יכול לכופו לפרוע לו חובו לא מזו ולא משאר נכסים, מה שאין במשכנתא סתם שהאחריות עליו, ואם רצה תובע חובו ממנו, ואם שטפה נהר גובה משאר נכסים. מ"מ לדברי כלם משכנתא בנכיתא האמורה בכל מקום כל שיגבה לו ממנה בכל שנה ושנה זוז או פחות או יתר. ובגמ' [ס"ז ע"ב] נמי מפרש דנכיתא דרבנן דומיא דשדה אחוזה דהוה מנכי סלע ופונדיון בכל שנה ושנה, ואעפ"כ אנו רואין דרב פפא ורב כהנא ורב אשי לא הוו אכלי בנכיתא, דלא גמרי משדה אחוזה, דהתם הקדש הוא ולאו הלואה ורחמנא אוקמיה אפדיון, אבל הכא הלואה היא ומיחזי כרבית. הלכך לא נוכל להנצל אנחנו שלא יהיה מנהגנו אבק רבית. ואף לדברי ה"ר משה [מלוה פ"ו ה"ז] שהעמיד כלל דבריו בשלשה משכונות, האחת רבית קצוצה והאחת אבק רבית והאחת המותרת, וכלל שחצר ודומה לו שפירותיו מצויין ובלא נכיתא הוא רבית קצוצה, וכ"ש הלוהו ע"מ שידור בחצרו חנם, אך המלוה על דבר שפירותיו מצויין בנכיתא אינו אלא אבק רבית, וכן המלוה לחבירו ולאחר זמן אמר לו דור בחצרי שלא קצץ בשעת הלואה כמו כן הוא אבק רבית, וכן משכונת שדה שאין פירות תדיר ובלא נכיתא אין זה כי אם אבק רבית, ואינו דומה למוכר באסמכתא והממשכן גמר והקנה גוף לפירות, ומשכנתא מותרת היא שדה בניכוי מפני שאין פירותיו מצויין הרי זה היתר גמור, ע"כ דבריו. ואף לפי דבריו הרי מנהגנו באסור, שהרי מנהגנו להתיר כל משכונה בנכיתא.
אך מצינו לראב"ד שאחז דרך לישב המנהג הנהוג בינינו. וזה טופס לשונו שכתב בתחלת אי זהו נשך בפירושיו, והרי משכנתא בלא נכיתא וכו' [ס"ב ע"א], ק"ל דהא רבינא גופיה חשיב ואפיק פירי, והלכך קשיא דידיה אדידיה. והא מלתא אכרעית בה טובא ושקלית בה וטרית בה זימנא אריכא ולא אשכחית אורחא טובא ומתקנה מהאי דכתיבנא השתא דרבינא מקיל במשכנתא כדאיתא לקמן דהוה אכיל בנכיתא, ורב אשי לא הוה אכיל בנכיתא היה, וכי אכיל בנכיתא דוקא באתרא דלא מסלקי אלא עד זמן ידוע או אפילו מסתם משכנתא שתא באתרא דלא נהיגי לסלוקי כל אימת דבעי, אבל באתרא דנהיגי כל אימת דבעו מסלקי ואפילו בגו שתא לא אכיל בנכיתא. עוד פשט מנהג בכל המקומות שאין יכול לפדות משכונתו כי אם מתחלת שנה לתחלת שנה, שאם יכנס יום אחד בתוך שנה לא יוכל לפדותה עד סוף השנה, וזהו ודאי אתרא דלא מסלקי, והוא כמוכר בכל שנה ושנה משנכנס בה יום אחד. ובאתרא דמסלקי בלא נכיתא הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינין, ובנכיתא אבק רבית ואסור, ובאתרא דלא מסלקי בנכיתא אכיל לכתחלה ובלא נכיתא הוי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין. וזהו הדרך אשר בחרתי בו מכל הדרכים אשר היו לפני, ע"כ. ועל דרך זה הנה הסוגיות כלן מתישבות זו עם זו, כי הוא סמך על מאי דגרסינן [ס"ז ע"א] אמר מר בריה דרב יוסף האי משכנתא באתרא דלא מסלקי אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה אכל טפי לא מפקינן מיניה, ורב אשי אמר כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא, וזהו בלא נכיתא ובאתרא דמסלקי דפסקנו שהוא אבק רבית. ותו גרסינן [ס"ז ע"ב] האי משכנתא באתרא דלא מסלקי לא ניכול אלא בנכיתא, ואית דגרסי באתרא דמסלקי, אבל הוא גורס דלא מסלקי. וצורבא מרבנן אפילו בנכיתא ולא מסלקי לא ניכול, שיש לו להתקדש אף בדבר המותר לו כדי שלא ילמדו אחרים ממנו ויקילו אף בדבר האסור להם, אלמא בנכיתא ואתרא דלא מסלקי שרי, לבד מצורבא דרבנן. הלכך ההיא דריש פרקין דאי זהו נשך מיירי באתרא דלא מסלקי ובלא נכיתא הוי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין. וההיא דחשיב רבינא ואפיק פירי מיירי באתרא דמסלקי ובלא נכיתא, וזהו רבית קצוצה ויוצאה בדיינין. וההיא דרב אשי דאמר באתרא דמסלקי לא מסלקינן דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא מיירי בניכתא ודמסלקי ולא הוי אלא אבק רבית, ורבינא גופיה הוה אכיל בנכיתא באתרא דלא מסלקי, אבל באתרא דמסלקי אפילו רבינא לא הוה אכיל דהו"ל אבק רבית, וקי"ל כותיה דאכיל היכא דהוי אתרא דלא מסלקי ובנכיתא. אע"ג דרב כהנא ורב פפי ורב אשי לא הוו אכלי אפילו כי האי, חומרא הוה דהוו מחמרי אנפשייהו, ואנן מרבינא דהוא עביד עובדא לנפשיה מיניה גמרינן הלכה למעשה. ולא כדברי הרי"ף ז"ל שכתב דלית הלכתא כרבינא משום דהנך פליגי עליה ויחיד ורבים הלכה כרבים, ולאו מלתא היא, דא"כ הו"ל למימר לא ניכול איניש בנכיתא, וזה היה כדברי הרב, אבל כשאמר דלא אכלי בנכיתא לא בא לומר אלא שהם היו מחמירין על עצמן, דהוו מחזקי נפשייהו בצורבא מרבנן דאמרינן אפילו בנכיתא לא ניכול ואפילו באתרא דלא מסלקי, ולאו משום דסבירא להו דלהוי אסור לעלמא. ורבינא שהיה אוכל בנכיתא לא רצה להחזיק עצמו כצורבא מרבנן. ואי הוה ביה חשש איסור בודאי לא הוה אכיל בנכיתא, דהא אמרינן [ע"ה ע"ב] דקיים כל מאי דאמור רבנן. ומיהו הני דלא אכלי הרחקה יתרה הוו עבדי בנפשייהו ולא גמרינן מינייהו למיסר בעלמא.
מיהו יש לעיין אם קבע הלוה זמן עם המלוה שלא לסלקו עד זמן פלוני ומעתה הוא כמו אתרא דלא מסלקי. וזה ודאי עד הזמן פשיטא דמותר לאכול פירותיו בנכיתא, דבאתרא דלא מסלקי ובנכיתא הרי פסקנו דשרי. אבל מאותו זמן ואילך מאי, כיון דמצי לסלוקי ליה כל שעה שירצה אסור, או דילמא כיון דבהיתר נחת לה כל אימת דממשכנה גביה שריא. ובזה פסק הראב"ד ז"ל דאכיל ליה עד דפריק לה לוה או עד דמחי בידיה ולימא ליה ליזיל ומייתינא זוזי או אטרח ואייתי זוזי. וכדגרסינן [ס"ז ע"ב] אמר איזיל ואייתי זוזי לא אכיל, אטרח ואייתי זוזי מאי, רבינא אמר אכיל מר זוטרא אמר לא אכיל, והלכתא לא אכיל. ובודאי במשכנתא בנכיתא עסקינן ולזמן, דהו"ל כאתרא דמסלקי, וכשהגיע זמן אמר אביא מעותי ואפדנה, ופסיקנא דלא אכיל ואפילו אמר איזיל ואטרח, דדוקא כי מחי ליה הא שתיק אכיל אע"ג דשלים זמניה, דמשכנתא בכל מאי דממשכנה משכנתא בידיה משכנתא דהיתרא היא, ואכיל בנכיתא עד דפריק לה או עד דמחי ליה. מיהו מאי דתלש מיהא אכיל. כל זה דעת הרב ז"ל. גם כתב בפירושיו, והשתא נהוג עלמא למיכל בנכיתא ואתרא דלא מסלקי הוא, דכלהו משכנתא פסקי להו לזמן דלא פריק ליה עד זמן ידוע. ופוק חזי מאי עמא דבר, ע"כ. ועל סברא זו מנהגנו יצא להתיר, שהרי אנו קובעין בכל משכנותינו זמן ידוע וקבוע, או שיש מנהג שלא לפדות משכונתו כי אם מתחלת שנה לתחלת שנה, ובזה הם כמו אתרא דלא מסלקי דבנכיתא שרינן לכתחלה בין חצר בין שדה. וכן תבחן ממה שכתבנו בשמו. והנה כתבנו פירוש הרי"ף ז"ל דבין באתרא דמסלקי בין באתרא דלא מסלקי אסרה, ואחר שרבינא דמקיים כל מאי דאמור רבנן [ע"ה ע"ב] ומר בריה דרב יוסף נוהגין היתר בנכיתא, וסוף דבר היא הלכה רופפת שאין הכרעת הרב ז"ל לאסור אלא מדרב כהנא ורב פפי ורב אשי דלא אכלי בנכיתא, והם היו [רבים], ואולי מפני שהיו חכמי ישראל ונהגו להחמיר על עצמן, כדאמרינן [ס"ז ע"ב] וצורבא מרבנן לא ניכול, הא לשאר אינשי מותר, ואין למחות בידם ויש לנו להניח צבור לנהוג היתר בהלכה זו שהיא רופפת בידך ומרופפת ואין לה הכרע. אך יש לנו לברר משכונה בלא נכיתא ומלוה בעי לנכויי כדפריק לה מיניה כמנהגא דההוא אתרא מהו. ומסתברא דלא מהני ובמקום דהוי רבית קצוצה דיינינן ליה לההוא שטרא כרבית קצוצה, ובמקום דהו"ל אבק רבית דיינינן כדין אבק רבית. ואיכא מאן דאמר דמסתמא אדעתא דמנהגא משכן לו וחזקה לא שביק היתירא ואכיל איסורא, ומסתמא לא ספי איסורא להדדי ומנכי לה ואכיל. ולא מסתברא כותיהו. ודי למתירים שמתירים בנכיתא והבו דלא לוסיף עלה בהתר. מדגרסינן [ס"ח ע"ב] בשטרא דרב עיליש רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא ספי, משמע דדוקא רב עיליש דהוה גברא רבה ולא ספי איסורא לאינשי אבל איניש אחרינא לא. נשאר לנו עדין לפרש כי חכמים אסרו שלא יאמר הממשכן בית ושדה לחברו והיה בעל הקרקע אוכל פירותיו לכשתמכור קרקע זה לא תמכרנו אלא לי ובדמים אלו שאסור. וכדגרסינן באיזהו נשך [ס"ה ע"ב] משכן לו בית משכן לו שדה ואמר לו לכשתמכרם לא תמכרם אלא לי ובדמים הללו אסור, בשוויהם מותר. ובחלק ההיתר נאריך בזה. וכל זה אם עבר ועשה כן נקרא אבק רבית.
ועתה יש לפרש ולבאר היטב דין מלוה את חברו ודר בחצירו בלא משכונא, או הממשכן חצרו לחברו ודר בה, וכן בשדה ובכרם, בין בנכיתא בין בלא נכיתא, אימתי הוא נקרא אבק רבית ואימתי הוא רבית קצוצה ואימתי הוא מותר. ועל זה שנינו [ס"ד ע"ב] מתני' המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות. גמרא, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצרו של חברו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר, ואפילו בחצר דלא קימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר. איכא דאמרי אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר אמר לו הלוני ודור בחצרי צריך להעלות לו שכר. מ"ד הלוהו אסור כ"ש הלויני, מ"ד הלויני דוקא הלויני אבל הלוהו לא מיתסר, מ"ט כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אוזפיה לית לן בה. וכתב הרב בהלכותיו והלכתא כלישנא קמא דאפילו הלוהו צריך להעלות לו שכר, אבל להוציא ממנו בדיינין השכר שאכל בהלויני ודור בחצרי מפקינן אגרא דה"ל רבית קצוצה, אבל הלוהו ודר בחצרו דלאו אדעתא דהכי אוזפיה אבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינין, דה"ל כרבית מוקדמת ורבית מאוחרת. ולא תימא ה"מ דפרע ליה זוזי דאוזפיה והדר קא תבע ליה אגר ביתא, אלא אפילו קא תבע ליה מקמי דלפרעיה לא מחייבינן ליה לנכויי ליה שיעור זוזי אגר ביתא, כדאמרינן לקמן בהאי פרקא אמר רב אשי השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן מיניה אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה בלא זוזי, מ"ט כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. ובמאי דאיתיה אבק רבית לית ליה לאפוקי מיניה מידי. מכלל דבריו אתה למד שאם הלוהו ואח"כ דר בחצרו המלוה מן הלוה שצריך להעלות לו שכר כדי שלא יקח ממנו אבק רבית, ואם לא העלה לו שכר אין מוציאין ממנו בדין דאבק רבית הוא דלאו אדעתא דהכי אוזפיה, ואפילו קא תבע ליה בההיא אגרא מקמי דפרעיה לא מחייבינן ליה לנכויי שיעור אגר ביתא. ופסק הר"מ ז"ל [מלוה פ"ו ה"ג] זה טופס לשונו, הורו רבותי שהמלוה את חברו ולאחר זמן תבעו בחובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה וכתיב לא תתן לו בנשך וכו', ע"כ. וכתב בספר ההגהה א"א חיי ראשי לא הורו יפה, שכיון שהגיע זמנו לפרעו וארוח ליה זמנא משום ההיא דירה כשעת מתן מעות דמי והוי רבית קצוצה, ע"כ.
גם נראה מדברי הרי"ף ז"ל שאם אמר לו בשעת מתן מעות הלוני ודור בחצרי כאדם האומר לחבירו להעלות לו שכר מעותיו ברבית דירת ביתו, או שאמר לו הלוני ושכור ממני בפחות, ולא עשו דבריהם בתורת משכונה, בשני ענינין אלו הרי היא רבית קצוצה ואם אכל פירות חצר זו הרי היא יוצאה בדיינין. ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא ואף גברא דלא עביד למיגר צריך להעלות לו שכר, דכיון דהלכתא כלישנא קמא ואוקמינן דאפילו דלא קיימא לאגרא ולא עביד למיגר, והרב בהלכותיו קראו רבית קצוצה שיוצאה בדיינין, נראה דאפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר מוציאין ממנו. וכן נראה שנוטה דעת הר"מ ז"ל [מלוה פ"ו ה"ג] שכתב בפירוש בספר משפטים שאם לא העלה לו שכר שהוא אבק רבית. ופירש הטעם לפי שלא התנה עמו שילוהו וידור בחצרו. ומינה שאף בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר לפי דעתו רבית קצוצה היא, ואע"ג דבעלמא פטור משכר, כיון דאתי הכי מחמת הלואה אפילו היכא דליתיה אלא אבק רבית צריך להעלות לו שכר קודם שידור בו.
הרי פירשנו דינו דהיכא דהוי רבית קצוצה מפקינן מיניה ואף מחשבין אותן לפרעון החוב. והיכא דאיתיה אבק רבית לא מפקינן מיניה ואף אין מחשבין, דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא, אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבחצר דלא קיימא לאגרא מאי שקיל מיניה ומאי חסריה, אלא אסור הוא דהוי. ואי קיימא לאגרא מוציאין ממנו השכר. ועל דרך זה נפרש מה שכתוב בהלכות, ע"כ. ועל זה שפסק הרב בהלכותיו חולק עליו הרב רבינו אפרים וזה טופס לשונו, האי סברא אפשר דלאו סברא [דמרן] היא, דע"כ לא אמר רב אשי [ס"ז ע"א] דאי אכל שיעור זוזי לא מפקינן מיניה דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא, אלא בדמשכנה גביה דשייכא בתורת זביני דקיימא ברשות המלוה, אבל היכא דלא משכנה גביה וקא דייר בה מלוה מנפשיה, אי נמי דקאמר ליה לוה בתר הכי דור בה ואע"ג דלאו אדעתא דהכי אוזפיה, כי אתי מלוה למתבעיה בזוזי הכי נמי דמחייב לדלויי אגר ביתא, ואם קדם לוה ואגבייה ולא תבעיה למיבצר ליה אגר ביתא לא מפקינן מיניה כדין כל אבקי רבית. ולא אמרינן בכי הא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. תדע דמשכנתא בין בנכיתא בין בלא נכיתא כי בעי לוה לסלוקי למלוה מקמי דליתי זוזי לית ליה מן דינא לסלוקי, והלוהו ודר בחצרו א"נ דא"ל אחר הלואתו דור בחצרי וכ"ש הלוני ודור בחצרי כי אתי לוה לסלוקי למלוה מקמי דליתיה זוזי אית ליה מן דינא לסלוקי. הילכך הלוהו ודר בחצרו ולא משכנה גביה, חזינן אי חצר דלא קיימא לאגרא ולא חסריה מידי, כיון דבעלמא בלא הלוהו אינו חייב להעלות לו שכר השתא דהלוהו נמי לא מחייב, ואי חצר דקיימא לאגרא כיון דבעלמא בלא הלוהו מיחייב למיהב ליה אגרא, דהא חסריה ממונא, ק"ו היכא דהלוהו דאיכא איסורא דמיחייב ומסלקינן ליה בלא זוזי, ואי אכל טפי מפקינן מיניה. ואי ק"ל ההיא [ס"ב ע"א] דא"ל רבינא לרב אשי והרי משכנתא בלא נכיתא דבדיננו אין מחזירין ממלוה ללוה, ההיא לא קשיא, דאין מחזירין קאמר ותרגימנא היינו היכא דפרעיה ולא קא תבע ליה בפירי דאכל ולבתר הכי תבע ליה לא מפקינן מידיה, אבל אי תבע ליה מקמי דליפרעיה הם הכי נמי דמחשבינן כל מאי דאכל ממאי דאית ליה גביה, אבל משכנתא בנכיתא לא עבדינן בה הכי, ע"כ.
<h2>דף סח.</h2>
וכן אסרו חכמים להשתתף עם חבירו או לתת לו עסק לצרף לו השכר עם הקרן שמא לא יהיה שם שכר ונמצא שהן באין לידי רבית. וכן לא יתן לו מעות בתורת עסק או שתוף ויכתוב אותן כלן מלוה ויבטיחו זה לזה שיאמינהו אם לא יהיה בו הריוח בשעת גוביאנא, כי שמא ימות ונמצא השטר ביד יורש וגובה בו את הרבית. וכדגרסינן בפרק אי זהו נשך לית הלכתא כשטרי מחוזנאה דזקפי ליה לרווחא אקרנא וכתבי ליה בשטרא. א"ל מר בר אמימר לרב אשי אבא עבד הכי וכי הוו אתו לקמיה הוה מהימן להו, אמר להו תינח היכא דאיתיה לדידיה נפל שטרא קמי יתמי מאי הואי, כשגגה היוצאת מלפני השליט ונח נפשיה דאמימר.
וכן אסרו חכמים שאפילו משכן לחברו משכונתו המותרת, וכמו שנפרש למטה דרך ההיתר, אעפ"כ לא יחזור הממשכן וישכור אותה מן המלוה מפני שנראה כהערמת רבית, שהרי זה עומד בשדה שלו והמלוה נוטל שכרו בכל שהוא בשביל מעותיו שהלוהו. וכדגרסינן באיזהו נשך דלית הלכתא כחכירי נרשאי דכתבי משכן פלוני ארעיה לפלוני והדר חכרנוה מיניה אימת קניה דאקניה ניהליה, והאידנא דכתבינן וקנינן מיניה ושהינא כמה עידנים והדר חכרנוה מיניה שפיר דמי, ואסיקנא ולאו מילתא היא, דבכל ענין ובכל לשון אסור. מיהו אם עבר ועשה כן הרי זה נקרא אבק רבית שנטל ממנו ואין מוציאין אותו מן המלוה, ואף אין מחשבין אותו לכלום. ואיכא מאן דאמר דהוי כרבית קצוצה ולא דמי למשכנתא דסורא דשרי, דהתם במשכנתא דסורא המלוה [טורח] בקרקע ועובד אותה ונראה כלוקח את הקרקע לשנה או כאריס, אבל כאן שהלוה עובד וזה נוטל שכר הפירות אסור כמו רבית קצוצה. וזהו לדעת רבינו שלמה. ואף לדבריו אפשר לומר דלא קרי רבית קצוצה אם יורד בה בתורת קבלנות, דהא אי עבדא יהיב ליה ואי לא עבדא לא יהיב ליה, ודוקא חכירות מקריא רבית קצוצה אבל קבלנות לא הוי אלא אבק רבית.
וכן אסרו חכמים שאין מושיבין חנוני למחצית שכר ולא יתן לו מעות ליקח בהם פירות למחצית שכר אא"כ נתן לו שכר עמלו ומזונו. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך אין מושיבין חנוני למחצית שכר ולא יתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר, ואין מושיבין ביצים למחצית שכר אא"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו, ואין שמין עגלים וסייחים למחצית שכר ולמחצית הפסד. פירוש שאם ימותו שיקבלם על עצמו כמו ששוים עכשו ויפחתו לו המחצה אא"כ נתן לו שכר עמלו וטרחו ומזונו כפועל בטל. ואסיקנא בגמרא כפועל בטל מאותה מלאכה דבטיל מינה. וכמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט, דקי"ל כרבי מאיר דסתם מתניתין כותיה. והרב האריך בהלכותיו בזה אי קאמר ככולהו יומי דשותפותא או בכל יום ויום, ואי לא בעי למפסק היכי דיניה, ואם שוין בדין זה חנוני וכיוצא בו דלית ליה עסקא אחרינא לדיליה אלא הדין עסקא בלחוד, ובין מאן דאית ליה עסקא אחרינא, בכל זה האריך הרב בהלכותיו. ויש חולקין עליו במקצת דבריו. וכבר כתבתי והארכתי בדיני העסק בספרי הנקרא זכרונות.
וכן אסרו חכמים לתת מעותיו ביד מתעסק קרוב לשכר ורחוק להפסד, שזה כמו כן אבק רבית הוא והעושה כן נקרא רשע. כדגרסינן בפרק איזהו נשך [ע' ע"א] ת"ר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע. אלא כיצד יעשה יניח בידו עסק פלגא במלוה ופלגא בפקדון. ופירשו רבותינו [ב"מ ס"ח ע"א] דכי אמרינן פלגא מלוה ופלגא פקדון שרי היכא דיהיב ליה שכר עמלו וטרחו כפועל בטל, ואי לא אפילו בכי הא אסור, שנמצא טורח בחצי (מלוה) [פקדון] מפני שנוטל כל ריוח חצי (פקדון) [מלוה]. ויש לעיין אם עבר ונתן עסקו קרוב לשכר ורחוק להפסד מה דינו, בזה כתב הראב"ד ז"ל שהמקבל עסק לתת חצי הריוח ואם יפסיד שיתחייב בכל לשלם וכתב ליה שטרא בהכי נקרא רשע ועבריין ומתקרי גזלן דרבנן. ולא מבעיא דלא גבי ההוא רוחא לכתחלה, אלא אפילו יהיב ליה שיעור פלגי קרנא בתורת רוחא מחשבינן ליה בקרנא ומשלם ליה פלגא אחרינא וקרעינן לשטרא, ולא אמרינן בהא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא [ב"מ ס"ז ע"א], דלא אתמר אלא במשכנתא דהיכא דקאי תקום אבל בזוזי היכא דקיימי לוקמי. ואם משום שטרא דעומד ליגבות, כב"ה ס"ל דלאו כגבוי דמי [סוטה כ"ה ע"ב]. ואי נפל לידי עבידנא ביה עובדא. וההוא שטרא דרב עיליש דהוה כתיב ביה פלגא באגר ובהפסד [ב"מ ס"ח ע"ב] הכי הוה עובדא, דרב עיליש יהיב ליה למרי עסקא פלגו רוחא ושכיב ובתר דשכיב אתי מרי עסקא ואפיק שטרא על יתמי דקא תבע להו בקרנא ופרעיה, לסוף אמרו ליה הב לנא אגרנא כפועל מההוא יומא דקביל אבונא האי עסקא, וא"ל מרי דעסקא לא יהיבנא לכו ולא מידי דכבר יהיב לי אבוכון פלגא רוחא ולא חשיב בהדי ההוא אגרא והוה אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין, וא"ל רב עיליש גברא רבה הוא ולא ספי איסורא לאינשי, דהא דינא הכי הוא אי פלגא וכו', ואיהו כיון דאתני בהדיה פלגא באגר ופלגא בהפסד אדעתא דיהבת ליה כפועל שכרו אתני בהדך כדינא דמתניתין ואנן סהדי דלא אחיל גבך אגריה, והאי דלא חשיב אגריה בההיא שעתא דיהיב לכו פלגו רווחא, דסבר אכתי קרנא גבי וגבינא מיניה, הלכך ליכא למימר הכא אבק רבית אינו יוצא בדיינין, דהא לא יהביה ניהלך כלל לא בתורת רבית ולא בתורת אבק רבית, אבל באיניש דעלמא כיון דיהיב פלגא רוחא ולא חשיב אגריה בהדי והשתא אתי כוליה ממונא לידי רוחא וקרנא לא מפקינן מיניה מידי, דכיון דלא גמיר דינא ולא קא קפיד אאיסור זוטרא אפשר דאחיל גביה מעיקרא כי כתב ליה פלגא באגרא ופלגא בהפסד ולא אדכר ליה מידי אחרינא אחולי אחיל גביה והוה ליה אבק רבית ואינו יוצא בדיינים. הכי נקטינן פירושא דהא מילתא מכמה שנים ולא אתי לן לסברא קמא דכתבינן לעיל לא תיובתא ולא סייעתא.
ובתשובת הרי"ף ז"ל שראית הלכה היא, ואע"ג דתנן במתניתין [ב"מ ס"ח ע"א] שצריך ליתן לו שכרו כפועל בטל, כבר התירו רבותינו את העסק בלא שכר ובלבד שיהא המקבל קרוב לשכר ורחוק להפסד, אי פלגא וכו', אע"פ שפעמים לא אירע בו כלל הפסד ונמצא זה מפסיד שכר טרחו, כיון דאי מטי ביה פסידא הוה שקיל האי בגויה תרי תלתי שרי. ודין שוה הוא לדינא דמתניתין. אי נמי גמרינן מההוא עובדא דאי בעי מרי עסקא לשנויי להאי עסקא משאר עסקא לטפויי רווחא לנפשיה או לבצורי, כל היכא דמטפי בפסידא או במבצר ביה מלקבולי רווחא שרי, ובלבד שיהא קרוב להפסד ורחוק לשכר, כלומר שיהא חלקו בהפסד גדול משל מקבל. גם אם ירצה להתנות עם המקבל שיטול הוא שני חלקי ריוח ושלשה חלקים בהפסד הרשות בידו, לפי שאין קצבה לתנאי השכר וההפסד רק שיהא חלק ההפסד גדול לבעל העסק מחלק השכר. וכן הדין במי שהוא מתנה עמו מחצה שכר ומחצה הפסד, אם רצה לפסוק לו דינר בשכר עמלו פוסק ואע"פ שבטלתו גדולה מזו. והרבה האריך בזה. גם כתב, והיכא דאמר איניש לחבריה הילך מעות למחצית שכר ולא פירש לו טפי לא בהפסד ולא בשכר עמלו, אי איכא מנהגא בההוא דוכתא דידיע לאינשי אזלינן בתר מנהגא, ובלבד שלא יהא בו איסור באותו מנהג, ואי ליכא מנהגא מסתברא לן דיד בעל המעות על העליונה, שאם יש שם ריוח בשעת חלוקה אינו נותן לו שכר עמלו, שהוא אומר לו אלו היה שם הפסד הייתי מקבל עלי ב' חלקים, ואם יש שם הפסד ורואה כי שני חלקי ההפסד גדולים ממחצית שכר אומר לו שכרך אתה נוטל ותטול חצי ההפסד. כך נראה לי מפני שהעסק בחזקת בעלים, ויתרון חלק ההפסד שהוא נוטל משום שכר המקבל הוא, ואם בא השכיר להוציא שכר מרובה מן השוכר עליו להביא ראיה. ועוד שהרי רשות ביד בעל המעות להתנות בכל תנאי שירצה למחצה לשליש ולרביע ולשני שליש ההפסד או לשכר עמלו, וכיון שהרשות בידו להתנות בכל תנאי שירצה, עכשיו לא התנה מתחלה מתנה עכשו בסוף וכן הדין, ע"כ. ועל ענין זה כתב הר"מ ז"ל [שלוחין פ"ו ה"ב] שתקנת חכמים הוא שכל עסק יהיה חצי הממון בתורת הלואה וחייב באחריות, ואע"פ שנאבד באונס, והחצי האחר בתורת פקדון והוא באחריות ב"ה. ואם אבד או נגנב החצי של פקדון אין המתעסק חייב לשלם, ולפיכך יהיה שכר זה החצי אם הרויחו של ב"ה, ולפי תקנה זו אי אפשר שיהיה השכר או ההפסד של כל הממון לאמצע בשוה, שאם אתה אומר כן נמצא ב"ה נוטל חצי שכר מעותיו שהם של פקדון ונמצא שהן באין לידי אבק רבית, שהרי המתעסק טורח לו בחצי של פקדון מפני החצי האחר שהלוהו. והיאך יעשון אם רצה להיות השכר או ההפסד לאמצע, יתן למתעסק שכרו בכל יום כפועל בטל.
<h2>דף סט.</h2>
ואם היה לו עסק אחר כל שהוא למתעסק ומתעסק בו עם מעותיו של זה אינו צריך להעלות לו שכר כל יום ויום, ואפילו העלה לו דינר אחד בכל ימי השותפות דיו, ואם פחתו או הותירו יהיה לאמצע בשוה. וכן אם אמר לו מן הריוח יהיה לך עשיריתו בשכרך, הואיל ויש לו עסק אחר מותר, ואם הפסידו הפסיד לאמצע. ועוד תקנו חכמים שכל הנותן מעות להתעסק בהם ופחתו או הותירו ולא רצה ליתן לו שכר עמלו בכל יום ולא התנו ביניהם שום תנאי, שיהיה שכר המתעסק באותו חצי של פקדון שליש ריוח הפקדון, שהוא שתות ריוח כל הממון, לפיכך אם הרויחו יטול המתעסק שני שלישי הריוח, חצי הריוח של חצי המעות שהן מלוה ושתות הריוח בשכר שנתעסק בפקדון, ואם פחתו יפסיד המתעסק שליש הפחת שהרי הוא חייב בחצי הפחת מפני שחצי המעות מלוה ויש לו שתות בשכרו באותו החצי של פקדון, ונמצא שנשאר עליו מן הפחת שלישו, וב"ה יפסיד שני שלישי הפחת. והרבה האריך בזה בספרו, ע"כ.
<h2>דף סט:</h2>
וכן אסרו חכמים להשכיר מעות לחבירו אפילו בלשון שכירות, והוא כגון שאמר לו שכור לי מעותיך בכל יום כך וכך, ואע"פ שאינו מזכיר לשון הלוני אסור. וכדגרסינן רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטא ביומא, כלו זוזי דרב חמא, הוא סבר מ"ש ממרא וקרדום, ולא היא מרא הדרא בעינא וידיעא פחתא זוזי לא הדרי בעיניהו שהרי מוציאים את אלו ומביאים דינרין אחרים. וכתב הר"מ [מלוה פ"ה הט"ז] שאם עשה כן שאינו אלא אבק רבית.
וכן אסרו חכמים שלא יאמר אדם לחברו בכמה אתה שוכר חנות זה או ספינה זו בכך וכך אני אעלה בשכרן עשרה דינרין יותר בשנה ובלבד שתתן לי מאתים זוז כדי להתעסק בהם בחנות, או אוציאם בסחורה שאוליך בספינה זו, בשביל כל זה אסור, שזה מרבה לו בשכר מעותיו שעומד ונוטל. וכדתניא באיזהו נשך [ב"מ ס"ט ע"ב] אבל אין מפרין לא על החנות ולא על הספינה. וכן אסרו חכמים להרבות בשכר האדם, שלא יאמר לו עשה עמי מלאכה זו היום שהיא שוה מאה ואני עושה עמך בשבוע האחר מלאכה שהיא שוה מאתים. וכן השוכר את הפועל בימות החורף לעשות עמו מלאכה בדינר בכל יום בימי הקיץ ונתן לו שכרו עתה והרי שכרו בימי הקיץ סלע בכל יום אסור, שנראה כמלוה אותו מעות כדי שיוזיל לו בשכרו. והכי איתא בהמוכר את הספינה [ב"ב פ"ו ע"ב], השוכר את הפועל לעשות עמו לגורן מהיום בדינר ולגורן יפה סלע אסור, ומוקמי רישא דאסר כיון דלא עביד בהדיה מידי מחזי אגר נטר לי ואסור.
<h2>דף ע.</h2>
וכן אסרו חכמים לתת מעותיו ביד מתעסק קרוב לשכר ורחוק להפסד, שזה כמו כן אבק רבית הוא והעושה כן נקרא רשע. כדגרסינן בפרק איזהו נשך [ע' ע"א] ת"ר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע. אלא כיצד יעשה יניח בידו עסק פלגא במלוה ופלגא בפקדון. ופירשו רבותינו [ב"מ ס"ח ע"א] דכי אמרינן פלגא מלוה ופלגא פקדון שרי היכא דיהיב ליה שכר עמלו וטרחו כפועל בטל, ואי לא אפילו בכי הא אסור, שנמצא טורח בחצי (מלוה) [פקדון] מפני שנוטל כל ריוח חצי (פקדון) [מלוה]. ויש לעיין אם עבר ונתן עסקו קרוב לשכר ורחוק להפסד מה דינו, בזה כתב הראב"ד ז"ל שהמקבל עסק לתת חצי הריוח ואם יפסיד שיתחייב בכל לשלם וכתב ליה שטרא בהכי נקרא רשע ועבריין ומתקרי גזלן דרבנן. ולא מבעיא דלא גבי ההוא רוחא לכתחלה, אלא אפילו יהיב ליה שיעור פלגי קרנא בתורת רוחא מחשבינן ליה בקרנא ומשלם ליה פלגא אחרינא וקרעינן לשטרא, ולא אמרינן בהא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא [ב"מ ס"ז ע"א], דלא אתמר אלא במשכנתא דהיכא דקאי תקום אבל בזוזי היכא דקיימי לוקמי. ואם משום שטרא דעומד ליגבות, כב"ה ס"ל דלאו כגבוי דמי [סוטה כ"ה ע"ב]. ואי נפל לידי עבידנא ביה עובדא. וההוא שטרא דרב עיליש דהוה כתיב ביה פלגא באגר ובהפסד [ב"מ ס"ח ע"ב] הכי הוה עובדא, דרב עיליש יהיב ליה למרי עסקא פלגו רוחא ושכיב ובתר דשכיב אתי מרי עסקא ואפיק שטרא על יתמי דקא תבע להו בקרנא ופרעיה, לסוף אמרו ליה הב לנא אגרנא כפועל מההוא יומא דקביל אבונא האי עסקא, וא"ל מרי דעסקא לא יהיבנא לכו ולא מידי דכבר יהיב לי אבוכון פלגא רוחא ולא חשיב בהדי ההוא אגרא והוה אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין, וא"ל רב עיליש גברא רבה הוא ולא ספי איסורא לאינשי, דהא דינא הכי הוא אי פלגא וכו', ואיהו כיון דאתני בהדיה פלגא באגר ופלגא בהפסד אדעתא דיהבת ליה כפועל שכרו אתני בהדך כדינא דמתניתין ואנן סהדי דלא אחיל גבך אגריה, והאי דלא חשיב אגריה בההיא שעתא דיהיב לכו פלגו רווחא, דסבר אכתי קרנא גבי וגבינא מיניה, הלכך ליכא למימר הכא אבק רבית אינו יוצא בדיינין, דהא לא יהביה ניהלך כלל לא בתורת רבית ולא בתורת אבק רבית, אבל באיניש דעלמא כיון דיהיב פלגא רוחא ולא חשיב אגריה בהדי והשתא אתי כוליה ממונא לידי רוחא וקרנא לא מפקינן מיניה מידי, דכיון דלא גמיר דינא ולא קא קפיד אאיסור זוטרא אפשר דאחיל גביה מעיקרא כי כתב ליה פלגא באגרא ופלגא בהפסד ולא אדכר ליה מידי אחרינא אחולי אחיל גביה והוה ליה אבק רבית ואינו יוצא בדיינים. הכי נקטינן פירושא דהא מילתא מכמה שנים ולא אתי לן לסברא קמא דכתבינן לעיל לא תיובתא ולא סייעתא.
ובתשובת הרי"ף ז"ל שראית הלכה היא, ואע"ג דתנן במתניתין [ב"מ ס"ח ע"א] שצריך ליתן לו שכרו כפועל בטל, כבר התירו רבותינו את העסק בלא שכר ובלבד שיהא המקבל קרוב לשכר ורחוק להפסד, אי פלגא וכו', אע"פ שפעמים לא אירע בו כלל הפסד ונמצא זה מפסיד שכר טרחו, כיון דאי מטי ביה פסידא הוה שקיל האי בגויה תרי תלתי שרי. ודין שוה הוא לדינא דמתניתין. אי נמי גמרינן מההוא עובדא דאי בעי מרי עסקא לשנויי להאי עסקא משאר עסקא לטפויי רווחא לנפשיה או לבצורי, כל היכא דמטפי בפסידא או במבצר ביה מלקבולי רווחא שרי, ובלבד שיהא קרוב להפסד ורחוק לשכר, כלומר שיהא חלקו בהפסד גדול משל מקבל. גם אם ירצה להתנות עם המקבל שיטול הוא שני חלקי ריוח ושלשה חלקים בהפסד הרשות בידו, לפי שאין קצבה לתנאי השכר וההפסד רק שיהא חלק ההפסד גדול לבעל העסק מחלק השכר. וכן הדין במי שהוא מתנה עמו מחצה שכר ומחצה הפסד, אם רצה לפסוק לו דינר בשכר עמלו פוסק ואע"פ שבטלתו גדולה מזו. והרבה האריך בזה. גם כתב, והיכא דאמר איניש לחבריה הילך מעות למחצית שכר ולא פירש לו טפי לא בהפסד ולא בשכר עמלו, אי איכא מנהגא בההוא דוכתא דידיע לאינשי אזלינן בתר מנהגא, ובלבד שלא יהא בו איסור באותו מנהג, ואי ליכא מנהגא מסתברא לן דיד בעל המעות על העליונה, שאם יש שם ריוח בשעת חלוקה אינו נותן לו שכר עמלו, שהוא אומר לו אלו היה שם הפסד הייתי מקבל עלי ב' חלקים, ואם יש שם הפסד ורואה כי שני חלקי ההפסד גדולים ממחצית שכר אומר לו שכרך אתה נוטל ותטול חצי ההפסד. כך נראה לי מפני שהעסק בחזקת בעלים, ויתרון חלק ההפסד שהוא נוטל משום שכר המקבל הוא, ואם בא השכיר להוציא שכר מרובה מן השוכר עליו להביא ראיה. ועוד שהרי רשות ביד בעל המעות להתנות בכל תנאי שירצה למחצה לשליש ולרביע ולשני שליש ההפסד או לשכר עמלו, וכיון שהרשות בידו להתנות בכל תנאי שירצה, עכשיו לא התנה מתחלה מתנה עכשו בסוף וכן הדין, ע"כ. ועל ענין זה כתב הר"מ ז"ל [שלוחין פ"ו ה"ב] שתקנת חכמים הוא שכל עסק יהיה חצי הממון בתורת הלואה וחייב באחריות, ואע"פ שנאבד באונס, והחצי האחר בתורת פקדון והוא באחריות ב"ה. ואם אבד או נגנב החצי של פקדון אין המתעסק חייב לשלם, ולפיכך יהיה שכר זה החצי אם הרויחו של ב"ה, ולפי תקנה זו אי אפשר שיהיה השכר או ההפסד של כל הממון לאמצע בשוה, שאם אתה אומר כן נמצא ב"ה נוטל חצי שכר מעותיו שהם של פקדון ונמצא שהן באין לידי אבק רבית, שהרי המתעסק טורח לו בחצי של פקדון מפני החצי האחר שהלוהו. והיאך יעשון אם רצה להיות השכר או ההפסד לאמצע, יתן למתעסק שכרו בכל יום כפועל בטל.
<h2>דף ע:</h2>
וכן אסרו חכמים שלא לקבל צאן ברזל מישראל מפני שהוא אבק רבית, וכיצד היו לו מאה צאן וקבלן ממנו להטפל בהן ויהיו הוולדות והחלב לאמצע עד שנה או שנתים, ואם מתו הצאן הרי המקבל מקבל עליו לשלם דמיהן, הרי זה אסור מפני שבעל הצאן קרוב לשכר ורחוק להפסד. וכדתנן אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית. ומצאתי כתוב בפסקי חכמי לוניל דמיהו אם המקבל מקבל אחריות הבהמה בנכסי צאן ברזל ונותן כל הריוח לבעל הבהמה, בהא אית דאמרי דודאי שרי, דהא לא מקרי הלואה כלל אלא שליחותיה קא עביד, כיון דכל ההנאה של בעל הבהמה לא דמיה להלואה כלל, והוי כשלוחו וכשומר דתנן ביה [צ"ד ע"א] מתנה שומר חנם להיות כשואל לקבל אחריות כל הקרן ולהתחייב באונסין. והראב"ד ז"ל החמיר בזה וכתב דממתניתין דקתני אין מקבלין צאן ברזל נפקא דאסור, דודאי ההיא מתני' בכה"ג מיירי דלא שקילי כלל רווחא בבהמה, דאי בכה"ג דשקיל מחצה לנפשיה מדרישא שמעת מינה, דקתני [ס"ח ע"א] אין שמין עגלין וסייחין למחצה, והשתא למחצית הפסד אסר השתא דמקבל עילויה כל ההפסד מבעיא, אלא הא אשמעינן דאע"ג דלא שקיל מידיה בהדיא אסור, ע"כ דבריו. ולא ישרו בעיני, מפני שאמרו היכן מצינו הלואה דלית בה הנאה כלל ללוה וכל הנאה לבעל הממון, הא ודאי לאו הלואה היא כלל. ומתני' משום סיפא אצטריך לאשמועינן אבל מקבלין צאן ברזל מגוי, ע"כ דבריהם. ויוכל להיות שחזר הרב מסברתו, שמצאתי בפירושיו שכתב אין מקבלין כגון שמקבל ק' צאן בק' סלעין והפירות למחצה אפילו יתן לו שכרו ומזונו אסור מפני שנתחייב לו בכל הדמים שלהם, וכשנוטל בעל הבהמות ריוח מהן נראה כרבית. ואין זה דומה [לשומת] עגלים וסיחים שאמרנו, כי שם שניהם קבלו על עצמם אחריות הקרן ואין שם איסור אלא בעמלו ומזונו, וזו ואין צ"ל זו קתני. אי נמי דההיא שומא אפילו כיחשו משלם פלגא דכחשא, אבל קבלנות דהכא אם כחשו או הוזלו הדרי בעיניהו. נראה מדבריו שכתב בפירושיו דמתני' מיירי כשהמקבל קיבלה שיטול ממנה מחצית הריוח ואז נאסר אחריותו מפני שבעל הבהמה הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד, וזה נעשה לוה עליה מפני שנהנה מן המחצה שהוא כלוה עליה, ולפיכך אסור, אבל כשכל הריוח לבעליה הרי זה מותר. מכאן יש להוכיח האומר לחברו הלוני מאה ואני אתעסק בהן לכל הנאתך ועמדו באחריותו כל המאה הרי זה מותר, אין זה רבית אלא הרי הוא כשומר חנם שהתנה להיות כשואל. ובחלק ההיתר נפרש כיצד מותר לשכור פרה ולשום אותה על עצמו ולומר לו אם מתה הרי היא עלי בכך וכך ואין כאן משום רבית, ועל אי זה ענין מותר לקבל ואפילו צאן ברזל שאסרנו.
וכן אסרו חכמים להלוות מגוי ברבית קצוצה אלא בכדי חייו. וכדגרסינן באי זהו נשך דאותיב ליה מההיא דתנן לווין מהם ומלוין אותם ברבית. ומשנינן אמר רבי חייא לא נצרכה אלא לכדי חייו ומשום גזרה שלא ילמד ממעשיו הרעים, ובכדי חייו לא גזור. וכתב בעל התוספות דפסק ר"ת ז"ל דאנו שמלוין להם ברבית קי"ל כלישנא בתרא [ע"א ע"א] דאמרינן איכא דמתני לה להא דרב נחמן אהא דס"ל דרב נחמן לא אסר מעולם רבית מגוי, דבשל סופרים הלך אחר המקל. ורבינו מפרש דאפילו ללישנא קמא יש להתיר רבית של גוי, לפי שכל הלואותינו לכדי חיינו בלבד הם, שאין ידוע לנו מה יבקש לנו המלך, ועוד שאף [אם] נעסוק בסחורה על כרחנו נהיה מורגלים אצלם, שאין לנו עם מי נשתדל ונתעסק כי אם עמהם, אבל הם שהיו ישראלים הרבה במקום אחד היו יכולים להשתכר בסחורה זה עם זה, ע"כ. ודע כי לת"ח התירו אפילו יותר מכדי חייו, כדאיתא בגמרא [שם] טעמא מאי גזרו רבנן שלא ילמד ממעשיו, כיון דת"ח הוא לא ילמד ממעשיו. ומסתברא דאבק רבית לא גזור ביה, דה"ל גזרה לגזרה ומותר לכל אפילו יותר מכדי חייו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל [מלוה פ"ה ה"ב]. אבל בשלוה מן הגוי ברבית אין לחוש שמא יהא רגיל אצלו, שהרי ידענו שיברח מלפניו.
<h2>דף עב:</h2>
וכן אסרו חכמים שלא לפסוק על הפירות עד שיצא השער, יצא השער פוסקין, אע"פ שאין לזה יש לזה. והוא שלא היה לו מאותו המין כלל. ובחלק ההיתר נאריך בזה. וכן אסרו שכל דבר שהוא מחוסר שלש מלאכות אין פוסקין עליו אא"כ יצא השער. וכדגרסינן [ע"ד ע"א] אמר רב מחוסר שתים פוסק שלש אינו פוסק, ושמואל אמר בידי אדם אפילו מאה פוסק בידי שמים אפילו אחת אינו פוסק. ואע"ג דקי"ל הלכתא כשמואל בדיני, הכא איסורא הוא וקי"ל כרב באיסורי. ובחלק ההיתר נאריך בכל הלואת סאה בסאה והלואת דינרין או זהב שאינן יוצאין באותו מקום אם הוא כמו פירא ופוסק בהן דרך מקח וממכר על שער שבשוק מה דיניהם אימתי אסור ואימתי מותר.
וכן אסרו חכמים [ב"מ ע"ב ע"ב] שאם היה מוליך סחורה ממקום למקום לא יאמר לו תנה לי ואני אעלה לך שם כמו ששוה לשם, היה ברשות לוקח עד שיגיע לשם אסור. כדגרסינן המוליך חבילה ממקום למקום מצאו חברו ואמר לו תנה לי ואני אעלה לך כדרך שמעלין לך באותו מקום ברשות לוקח אסור. וכן בפירות אם היה מוליך פירותיו ממקום למקום מצאו חבירו ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך פירות שיש לי באותו מקום, אין לו פירות באותו מקום אסור. והכי איתא בפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ג ע"א]. וכן אסרו חכמים שאם הלוהו מטבע הידוע כמה משקל כסף יש בו והוסיפו על משקלו יותר על חמישיתו, אע"פ שלא הוזלו הפירות מחמת אותו תוספת או שלא הוסיפו עליו כי אם עד חמישיתו והוזלו הפירות מחמת אותו תוספת, בכל זה אסור ליקח ממנו אותו תוספת, ויש לו (לגבות) [לנכות] ממנו כל אותו תוספת. וכדאיתא בפרק הגוזל [ב"ק צ"ז ע"ב]. ואיכא מ"ד דהוי כרבית קצוצה אם עבר וקבלו. ואיכא מ"ד דהוי אבק רבית ואין מוציאין ממנו. ובחלק ההיתר נאריך בזה בהוסיפו עליו ובפחתו ממנו ובמלוה על המטבע ונפסל מה דינו.
<h2>דף עג.</h2>
וכן אסרו חכמים [ס"ג ע"ב] לכל אדם חשוב שאם היו חטים נמכרין במדינה ד' סאין בסלע ובכפרים ו' סאין בסלע הרי זה אסור לתת לו סלע כדי שיביא לו שש סאין מן הכפר, ואע"פ שיעמדו באחריות הלוקח אם אבדו בדרך או נגנבו. וכדגרסינן פרק איזהו נשך [ע"ג ע"א] בסורא מוזלי ארבעה בפומבדיתא מוזלי שיתא, יהיב רב זוזי ומקבל עליה אונסא דאורחא ושקיל חמשה, ומקשינן ונישקול שיתא, ומשנינן אדם חשוב שאני. וכן אסור חכמים דבר זה לכל אדם בשאר מיני סחורה שאינה יוצאה. וכדגרסינן [שם] מה לעשות בגרוטאות כן, א"ל רבי ישמעאל בקש לעשות כן ולא הניחו רבי. וכן הלכתא. וכן אסרו חכמים שאם היו נמכרין ד' סאין בסלע ונטל את הדמים שיתן לו ה' בסלע ואין לו חטים אך אחרים חייבין לו אסור, מפני שהוא מחוסר גוביאנא והם כאלו אינם בידם ומזלזל לו מפני שמקיפו. וכדגרסינן [ס"ג ע"ב] אם יש לו באותו מקום מותר ואם לאו אסור, ומקשינן פשיטא, לא צריכא דאית ליה אשראי במתא מהו דתימא כעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח דמי קמ"ל כיון דמחוסר גוביאנא כמאן דליתנהו דמי.
וכן אסרו חכמים לקנות פירות של פרדס קודם [גמר] בישולן, מפני שזה כמוכר בזול פירות שישוו יותר לאחר זמן כשיגמר בישולן, ונמצאת התוספת בשביל ההקפה ואסור. וכדגרסינן פרדיסא רב אסר ושמואל שרי. רב אסר דמחזי כאגר נטר לי. וקי"ל כרב דאיסורא הוא והלכתא כרב באיסורי. הקשה הראב"ד ז"ל למה לא יהא כמשכנתא דסורא או כמשכנתא בנכיתא דשריא. ותירץ דלא דמי, דבמשכנתא המלוה עובד את הקרקע והוא נראה כלוקח לשנה או כאריס, אבל זה שהמוכר עובד ולא מוכר לו כי אם הפירות אסור. ומודי רב בתורי דנפיש פסידייהו. פירש הרב שאם יחרוש אותו בשורים של לוקח מותר מפני שמצוי בהם הפסד. וכן אסרו חכמים לקנות מבעלי כרמים הזמורות קודם שיחתכו אותם, בזול, אא"כ מהפך בהן כשהן מחוברין כדי שיהא כמו קונה אילן לפירותיו, ואם לא הפך בהן נמצאו המעות הלואה והן לוקחין בזול מפני ההקפה ואסור. וכדגרסינן פרק איזהו נשך אמר להו שמואל להני דשבשי שבשי אפיכו בארעא דנהוי כמאן דקני לכו גופא דארעא, ואי לא הוי כהלואה ואסור. וכן שומרי גרנות שנותנין להם פירות בשכרן בזול אסור להם ליקח אם לא יתעסקו מעט עמהם במלאכה בשעות הגרנות, שאם לא יעשו כן נמצאת השכירות מלוה וזה שלקחן בזול מפני שכר מעותיו נטלו והוי כרבית ואסור. וכדגרסינן אפוכו בבי דרי היכי דלא תשלם שכירות דידכו עד ההיא שעתא וההיא שעתא אוזולי קא מוזיל גביה ושריא, ואי לא אסור.
<h2>דף עה.</h2>
וכן אסרו חכמים להלוות ברבית בניו ובני ביתו קטנים אע"פ שאינו מקפיד בהם ומתנה הוא שנותן להם אסור, דכיון שהן קטנים וירגילו עצמן בכך בקטנותם יש לחוש שגם כי יזקין לא יסור ממנו ויהיה להם כהיתר, ובזה אפילו אבק רבית אסור. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך אמר רב יהודה אמר שמואל מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית, ולא היא, דילמא אתי למסרך. וכן קבעו הראשונים ובכללם הרמב"ם ז"ל [מלוה פ"ד ה"ח] אע"פ שהרי"ף ז"ל השמיטה.
<h2>דף עה:</h2>
וכן לא יאמר לו חרוש עמי בפרתך בחורף שהחרישה נקלה לחרוש ואני אחרוש עמך בקיץ, שהרי טורח זה אינו שוה כזה. וכן לא יאמר לו נכש עמי ואעדור לך שהאחד קשה מחברו. וכדגרסינן באיזהו נשך לא יאמר אדם לחברו נכש עמי ואעדור עמך, עדור עמי ואנכש עמך כל ימי גריד אחד כל ימי רביעה אחת, אבל לא יאמר אדם לחברו חרוש עמי בגריד ואני עמך ברביעה. וכן אסרו חכמים להרבות על המכר. וכדגרסינן [ס"ה ע"ב] אין מרבין על המכר כיצד מכר לו את השדה וא"ל אם עכשו אתה נותן לי הרי הוא לך באלף זוז ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור. וזהו ענין הטרשא. ובחלק ההיתר נאריך בזה אימתי אסור ואימתי מותר. וכל זה הוא נקרא אבק רבית.
וכן אסרו חכמים להקדים הרבית או לאחר אותו. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך ר"ג אומר יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת, כיצד מוקדמת נתן עיניו ללוות ממנו והיה משלח לו דורונות ואמר בשביל שילווהו זהו רבית מוקדמת, מאוחרת כיצד לוה הימנו והחזיר לו את מעותיו והיה משלח לו דורון ואמר בשביל שהיו מעותיו בטלות אצלי זהו רבית מאוחרת. ובשניהם אם עבר ועשה זהו אבק רבית שאינה יוצאה בדיינים, וכמו שכתב הרב בהלכותיו [ל"ה ע"ב בדפי הרי"ף] גבי הלוהו ודר בחצרו. שכתב, דכיון דלאו אדעתא דהכי אוזפיה ליתיה אלא אבק ריבית דהוה ליה כרבית מוקדמת ומאוחרת. אלמא שאינן אלא אבק רבית. ומסתברא דוקא כשאינו רגיל לשלוח לו דורון הוא דאסור משום רבית מאוחרת, הא לאו הכי אלא שרגיל שרי, והוא שלא יתכוין לכך, וכדאמרינן אסור להקדים שלום למלוה אם אינו רגיל הא רגיל שרי. כדגרסינן תניא ר' שמעון בן יוחאי אומר מנין לנושה בחברו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדימו שלום שנאמר כל דבר אשר ישך אפילו דבור אסור, ואין צריך לומר שלא ישכים לפתחו. גם כתב הר"ם ז"ל [מלוה פ"ה הי"ב] שאסור ללוה ללמד למלוה מקרא או תלמוד כל זמן שהמעות בידו אם לא היה רגיל בכך מקודם שנאמר נשך כל דבר. ומסתברא דאפילו בנו של מלוה אסור ללמדו הלוה מקרא או תלמוד. ואע"ג דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה הכא אסור, כיון שהאב חייב ללמד בנו תורה ואפילו בשכר, הלכך אשתכח דלדידיה משתרשי ואסיר. וכן אסרו חכמים שלא יאמר המלוה ללוה דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני. וכדגרסינן באיזהו נשך ר' שמעון אומר יש רבית דברים, כיצד לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני. וכן אסרו חכמים אם נושה בחבירו מנה ויודע שאין בידו לפרוע שלא יעבור לפניו. כדגרסינן כי אתא רב דימי אמר מנין לנושה בחברו מנה ויודע שאין בידו לפרוע מנין שלא יעבור לפניו ת"ל לא תהיה לו כנושה, רבי אמי ורבי אסי דאמרי תרוייהו כאלו דנו בשני דינין שנאמר הרכבת אנוש לראשינו באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה.
ובענין משכנתא כתב בהלכותיו [ל"ח ע"א בדפי הרי"ף], ההיא איתתא דא"ל לההוא גברא זיל זבין ארעא מקריבאי, אזל זבן ליה, א"ל אי הוו לי זוזי מהדרנא ליה ניהליה, א"ל את ונולא אחי וכו', ארעא הדרא, פירי כרבית קצוצה הוא או דילמא אבק רבית הוא, אמר רבה בר רב הונא מסתברא כאבק רבית הוא ואין יוצאה בדיינין, אמר ליה אביי לרבא משכנתא מאי משום דלא קיץ ליה והא לא קיץ ליה, או דילמא התם זביני הכא הלואה ורבית קצוצה היא, א"ל רב פפי עביד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. פירוש, עובדא דאת ונולא אתא לקמיה ודן את הדין כרבית קצוצה וחשב את הפירות והוציאם מן הלוקח. וזה הדין שדן רבינא בזה היה שלא כדעת רבה בר רב הונא שדן למעלה דאבק רבית הוא. ופסק הרב בהלכותיו קי"ל כרבינא בזביני דרבית קצוצה הוי מאחר שהמכר מתבטל, וכ"ש במשכנתא דהוי הלואה, ודוקא בלא נכיתא אבל במשכנתא בנכיתא אליבא דרבינא שריא, ואיהו גופיה הוה אכיל בנכיתא [ס"ז ע"ב], דגמר לה משדה אחוזה, אע"ג דקא אכיל פירי דקא שוי טובא אמר רחמנא פרוק לה בד' זוזי בשתא, הכא נמי לא שנא. אבל רב כהנא ורב פפי ורב אשי לא אכלי בנכיתא, דסבירא להו דאסירא, דהתם בשדה אחוזה הקדש הוא ורחמנא אוקמיה אפדיון, אבל הכא הלואה היא ומחזי כרבית. הילכך אליבא דידהו אבק רבית הוא משכנתא בנכיתא ואינה יוצאה בדיינין, וקי"ל כותייהו וליתא לדרבינא בהא. ואלא במאי וכו', ניכול במשכנתא דסורא דכתבי הכי במשלם שניא אלין תפוק ארעא בלא כסף. וגם כתב, אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי כד מייתי ליה זוזי, פירוש במקום שנהגו להלוות סתם ומלוה אוכל פירות ונהגו לסלק את המלוה ממנה בכל עת שתגיע יד הלוה למעות, אכל מלוה שיעור זוזי מסלקינן ליה בלא זוזי אכל טפי לא מפקינן מיניה. ולא מחשבינן משטרא לשטרא, כלומר שאם היתה שדה זו של לוה ממושכנת בידו של מלוה במאה ושדה אחרת של אותו לוה עצמו ממושכנת כמו כן בידו של אותו מלוה עצמו במאה ואכל פירות מן השדה אחת בחמשין ומן האחת בק"נ ונמצא שאכל בין שתיהן מאתים דינרין, בהא קאמרינן דלא מחשבינן משטרא לשטרא אלא מחשבין כל אחת לעצמה ונמצא המלוה משתכר בדבר. בדיתמי אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה בלא זוזי אכל טפי לא מפקינן מיניה, ומחשבינן משטרא לשטרא. אמר רב אשי השתא דאמרינן אכל טפי לא מפקינן מיניה אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה בלא זוזי, מ"ט כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא וה"ל אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין. וכתב הרי"ף וקי"ל כרב אשי. והכא משכנתא בנכיתא היא כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא, דהא משכנתא בלא נכיתא קי"ל כרבינא דרבית קצוצה היא ויוצאה בדיינין, דה"ל כהלוני ע"מ שתאכל שדה זו בחנם, דהיינו רבית קצוצה. ואיכא מאן דס"ל דהלכה כרבינא בזביני בלחוד אבל משכנתא אבק רבית הוא, ומוקינן ליה להא במשכנתא בלא נכיתא. ויש לתמוה על ה"ר אברהם בר יצחק שכתב כי הרי"ף לא הכריע משכנתא בלא נכיתא אי הוי רבית קצוצה או אבק רבית. שהרי נראה שכבר גלה דעתו שהוא רבית קצוצה, שהרי כתב דקי"ל כרבינא דרבית קצוצה היא. ועוד שכתב למעלה וקי"ל כרבינא דחשיב ואפיק בזביני וכ"ש במשכנתא דהוי הלואה אי הויא בלא נכיתא. גם כתב הר"מ ז"ל [מלוה פ"ו ה"ה], הורו מקצת הגאונים שכל משכונה בלא נכוי הרי היא רבית קצוצה. ופירש דבריו למשכונת חצר ולא בשדה שאין פירותיו תדיר. ואין להפליג, וכדלקמן.
גם כתב הרב בהלכותיו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרוייהו האי משכנתא באתרא דמסלקי כל אימת דמייתי זוזי אין ב"ח גובה ממנו וכו', באתרא דלא מסלקי אלא עד דמשלם זמנא ב"ח גובה ממנה וכו'. ואמר מר זוטרא בשם רב פפא האי משכנתא באתרא דמסלקי כדמייתי זוזי מסלקי ליה ואפילו מתמרי דנפלי אסדינא, ואי אגבהינהו בסיסני קננהו. פשיטא באתרא דמסלקי ואמר לא מסתלקנא הא אמר לא מסתלקנא, אלא באתרא דלא מסלקי ואמר מסלקנא מאי, רב פפא אמר לא צריך למיקנא מיניה ורב שישא בריה דרב אידי אמר צריך למיקנא מיניה. ואמר רב אשי אמרו לי סבא דמתא מחסיא סתם משכנתא שתא, למאי נפקא מינה דאי אכל שתא מסלק ואי לא לא מסלק ליה. וכתב הרב על זה בהלכותיו כל הני שמעתתא דמשכנתא בנכיתא נינהו. ואע"ג דס"ל דמשכנתא בנכיתא אסירא, ה"מ לכתחלה אבל אם עבר ועבד הכי דינא כי הני שמעתא דאבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינים, ע"כ. גם פסק שהמלוה את חברו להשתמש בעבדיו אסור וצריך להעלות לו שכר כמו הלוהו ודר בחצרו, דעבד וחצר בחד דינא דיינינן ליה. וכדגרסינן [ס"ד ע"ב] תניא רב יוסף בר חמא הוה תקיף בעבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עיבידתא, א"ל רבא בריה מ"ט עביד מר הכי א"ל אנא כרב נחמן ס"ל דאמר עבדא נהם כריסיה לא שוה למריה ולמרתיה למאי מתבעי, א"ל אימר דאמר רב נחמן כגון דרו עבדיה דמרקיד בי כובי עבדי אחריני דמעבד עבדי מי אמר, א"ל אנא כי הא ס"ל דאמר רב התוקף בעבדו של חברו ועשה בו מלאכה פטור, דניחא ליה דלא נסתריה עבדיה. פירוש, שלא ישב בטל עבדו. אמר לו ה"מ היכא דלא מסיק ביה זוזי מר כיון דמסיק ביה זוזי מחזי כרבית דאמר רב יוסף אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר, א"ל הדרי בי. וכן הלכתא דאסור להשתמש מלוה בעבדו של לוה אא"כ מעלה לו שכר, דבחד דינא דיינינן עבד וחצר.
אשתכח כללא דנקיטינן משמעתתא לדעת הרי"ף ז"ל דמשכנתא בלא נכיתא באתרא דמסלקי רבית קצוצה היא, ואפילו בשדות וכרמים, כרבינא [ס"ז ע"א] דעבד עובדא דחשיב ואפיק פירי, וההיא עובדא בארעא ולא בבתי. ואם הוא בנכיתא אפילו באתרא דמסלקי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין. ואין צ"ל אי לא מסלקי דאיתיה נמי אבק רבית בין בנכיתא בין בלא נכיתא. וזה הדבר מוכרח משום דקשיא הא דעבד עובדא וחשיב ואפיק פירי (בהדי) [מההיא] דריש פרקין [ס"ב ע"א] דקתני והא משכנתא בלא נכיתא דבדיננו אין מחזירין, אלמא דהוי אבק רבית, משמע דהתם מיירי באתרא דלא מסלקי דה"ל כזביני הואיל ולא מצי לסלוקי כל אימת דבעי אלא עד דמשלם זמניה, וה"ל כמוכר עכשו וחוזר ולוקחה ממנו אחר זמן שאפילו בלא נכיתא קל איסוריה אי אתרא דלא מסלקי הוא, עד שר"ש ז"ל [ס"ז ע"ב] אומר שהיא מותרת בלא נכיתא כלל למר בריה דרב יוסף, הילכך לא הויא אלא אבק רבית, אבל בנכיתא בין באתרא דמסלקי בין באתרא דלא מסלקי לרבינא שרי, ואיהו גופיה אכיל ליה, דהא סתמא איתמר רבינא אכיל בנכיתא דגמר לה משדה אחוזה, ובזה כבר פסק הרב ז"ל דלית הלכתא כותיה, דקי"ל כהנך אמוראי דלא אכלי, ולא תימא אחמורי מחמרי אנפשייהו, דהא אמר מאן דאסר משום דהכא הלואה אלמא מיסר נמי אסרי. והכי איתא בגרסא דוקנא אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דלא מסלקי לא ליכול אלא בנכיתא, וצורבא מדרבנן אפילו בנכיתא לא ניכול, אבל באתרא דמסלקי אפילו בנכיתא לא אכל. ובנסחאה דכתיב בהו באתרא דמסלקי סבירא ליה כרבינא דבנכיתא אכיל אלא דאחמיר טפי ואמר צורבא מרבנן לא נכול. ומסתברא כנוסחא דכתיב בהו דלא מסלקי, מדלא אשכחן צד היתר לצורבא מרבנן אלא במשכנתא דסורא. ואפשר דמאן דגריס דמסלקי ה"ה דאי לא מסלקי לא ניכול אלא בנכיתא וצורבא מרבנן לא, אלא דלהכי נקט מסלקי לאשמועינן דבנכיתא מיהא אכיל כרבינא ולא קי"ל כותיה אלא כמאן דאסר אפילו בקיצותא דהוא אתרא דלא מסלקי. ומפרש בגמ' דקיצותא הוא דא"ל חמש שנין קמאי אכילנא בניכיתא מכאן ואילך שיימנא לך כלהו פירי. ותו מדאמרינן רב פפא ורב הונא ורב אשי לא אכלי בניכיתא, ולא משוי חילוק בין באתרא דמסלקי ובין באתרא דלא מסלקי, משמע דליכא דוכתא דשריא. הלכך אליבא דהרי"ף ז"ל ליכא משכנתא דשריא, דמ"מ איתה או רבית קצוצה או אבק רבית. ותדע דמאן דאסר לכולי עלמא אסר ולא לצורבא מרבנן בלחוד וליתה למר בריה דרב יוסף, [ו]איהו נמי מיחש הוה חייש, דהא אמר צורבא מרבנן לא ניכול. ולפיכך השמיט הרי"ף ז"ל הכל ואמר אלא במאי ניכול במשכנתא דסורא, ש"מ דלא שנא בנכיתא ולא שנא בקיצותא ואפילו בדלא מסלקי אסירן, דהוי מיהא אבק רבית. תדע דהא משכנתא דסורא לא מסלקי מינה הוא ולא אשכחן בה היתירא אלא משום דבסוף נפקא ארעא בלא כסף, הא לאו הכי אסירא. ולא תיקשי לך הני מימרי דאיתנהו בשמעתא דאמר האי משכנתא באתרא דמסלקי אין בעל חוב וכו', דאלמא שהוא בנכיתא ואפילו באתרא דמסלקי, שדבר זה כבר תירצו הרי"ף בהלכות, דלאו למימר דשרו אלא דאי עבר ועבד ומתרמי מילתא בהכי דיינינן להו הכי.
נמצא עכשו שסברת הרב כך היא, דבלא נכיתא באתרא דמסלקי רבית קצוצה היא ויוצאה בדיינין ומחשבין כל הפירות בין בשדה בין בחצר. ובאתרא דלא מסלקי אף בלא נכיתא אינו אלא אבק רבית, דהוה ליה כזביני וקיל איסוריה. ובנכיתא בין באתרא דלא מסלקי בין באתרא דמסלקי אבק רבית הוא. ולעולם ליכא משכנתא דהיתירא אלא במשכנתא דסורא. וכתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא ליה לדעת הרב דבאתרא דמסלקי אי עבר ומשכן ובתר זמן אתא מרי ארעא דהוא לוה לבי דינא ואמר לא בעינא דליכול תו לארעאי וכי הוו לי זוזי פרענא ליה, מסלקינן ליה מפירי ולא אכיל תו, הואיל והוא צועק עליו בב"ד שלא יאכל רבית אין נותנין לו רשות לאכלו, ומסדרין לו ב"ד [קי"ד ע"א] ומוציאין מן הלוה למלוה כל חובו כדין כל בע"ח. ובאתרא דלא מסלקינן נמי מסלקינן ליה מלמיכל פירי בתורת רביתא. ולסלוקי לגמרי אי אפשר דהא מקניא ליה, הילכך אכיל לפירי בשומא ומנכי ליה דמי כלהו פירי כמה דשימי להו בי דינא. והא דאמרינן בגמ' [ס"ו ע"ב] איזיל ואטרח ואיתי זוזי מאי, במשכנתא דמסלקי מיניה אמירא, למאן דשרי לה, ולא קי"ל הכי. זהו שלא כתבה הרב בהלכותיו. ולמדנו שדעתו לומר דבאתרא דמסלקי [מיהא] אי אתי ואמר לא ליכול אע"ג דאמר לית ליה זוזי אלא כי מזדמני ליה לזדמנו לא אכיל כמו שכתבנו, דאי לאו הכי לכתוב לה [מרן] ולוקמה בדיעבד, כדכתב בשארא, אלא ש"מ כדאמרן. וקרוב אני לומר שאם אמר אין רצוני שתאכל עוד פירותי בתורת רבית ואפרע לך חובך כשיזדמן לי או אדון עמך בב"ד ואכלו אחר כך שהוא משלם, דכיון שלא ברצונו אכלן גזלה היא בידו ומוציאין ממנו, שכיון שהעסק אסור כיון שמיחה בו שלא יאכל עוד והדין עמו אין לו רשות לאכול, ואם יאכל משלם. ואת"ל אינו משלם יכול אתה לפרש הא דאמר אזיל ואטרח ומיתינא זוזי לא אכיל לומר שאם אכל משלם כיון דאמר מייתינא זוזי. ונכון הוא. ומצאתי בהלכות גדולות היכי דמי אבק רבית וכו'. ובסוף דבריו כתב ואי [מנכינן] ליה שרי, ואי לא מפקינן ליה מההוא. ואע"ג שאין דבריו נסכמים עם דברי הרב, אנו מסתייעים ממה שאמר שאע"פ שהוא אבק רבית מפקינן ליה, ע"כ.
וכתב הראב"ד ז"ל שנראה דאבק רבית שאינו יוצא אי תפס ליה לוה מיניה דמלוה בתר הכי לא מהדרינן ומאי דתפס תפס, וה"מ במשכנתא אי נמי בזביני דמנפשיה קא אכיל להו לפירי, אבל רבית מוקדמת ורבית מאוחרת דמדעתיה הוא דקא יהיב ליה ואע"ג דאסיר מאי דיהב יהב, ואי תפס מיניה בתר הכי מהדרינן ליה, ע"כ. וסברא זו אינה כסברת הגאונים, שמצינו שכתבו [שערי צדק ח"ד שער ב' סי"ג בשם רב נטרונאי] והיכא דתפס לוה כשיעור אבק רבית דאכיל מלוה מלוה ובאו לחשבון ואמר לוה למלוה נכי לי רבית דאכלת מנאי, כה"ג ודאי לאו כל כמיניה, מ"ט דכאפוקי מיניה דמלוה דמיא ואין יוצא בדיינין, דאמר רב אשי השתא דאמרת וכו'. ומיהו כל אבק רבית דכתיב בשטרא וזקפיה אקרנא מנכה ליה מניה ולא מגבי ליה, דקי"ל [שבועות מ"ח ע"ב] שטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי, וכ"ש האי דאיסורא הוא ולא נתן ליכתב. וכן מצוי בתשובה להרי"ף ז"ל. ויש לעיין משנתנו דקתני [ב"מ ס"ד ע"ב] לא ישכור ממנו בפחות דקרינן ליה רבית קצוצה, ואמאי, מי גרע ממשכנתא בנכיתא דליתיה אלא אבק רבית. וזה תירץ הרב בתשובותיו [סימן קי"ד] דמתני' בחוב שקדם. ואית דמתרצי דמתני' כיון דלא נחית ליה בתורת משכונא אלא בתורה הלואה הויא לה רבית קצוצה, כיון דלא קני חצר כלל ומחזי כעומד ונוטל שכר מעותיו, אבל משכנתא בנכיתא כיון דקא קבלה ומשעבד ליה שייכא בכלל זביני ובנכיתא אוזולי קא אוזיל גביה ושריא.
ועתה צריכין אנחנו לדעת ולברר איך פשט מנהגנו להתיר, דהא נהוג עלמא האידנא למיכל כל משכנתא בנכיתא. והנה הרב ז"ל אסרה ופסק שאינה יוצאה מידי אבק רבית. גם מצאנו לבעל מתיבות שכתב משמיה דרב יעקב גאון גברא דמשכן חצר או כרם מנכה מהלואתו רביע ומותר, פחות מכאן אסור. גם מצינו בעל הלכות שכתב והאידנא מעשים בכל יום דקאכיל בנכיתא, וראשונים הוו מנכו ארבע זוזי או תרין זוזי או כל דהוא. ורבנן דהשתא איפליגו בהא שמעתא [ק"י ע"א] דתקינו ליה רבנן דיהב טיסקא וכרי כריא, ומר אמר מן דיליה ומר אמר מפירי דארעא, אמור רבנן מאן דאכיל בנכיתא ליתן טפי קליל כי היכי דנפיק מספיקא. אלו דברי הראשונים. ויוכל להיות דאי פלח לה בכל צרכי מדנפשיה ומנכי שיעור רביע שיהיה מותר, שזה כדרך לוקחי שדות באריסות, דהא אי הוה ביה תיוהא מקבל ליה. מכל מקום אין אנו יודעין ויורדין לסוף דעתם, שלא מצינו הפרש לרבותינו בין בנכיתא מרובה לנכיתא מועטת. ועוד שאין אנו נוהגין במשכונות כפי מנהגם. ועל כן יש לתמוה איך פשט ההיתר. ואע"פ שמצינו חכם גדול הנשיא רבי משה מנרבונה שחדש ואמר שמנהגנו בהיתר, דשניא נכיתא דידן מנכיתא דאמור רבנן, דההיא דמנכי ליה דינא או סלע כשבא לפרוע ונפקה משכנתא מתותי ידיה, ומש"ה אסרוה, אבל נכיתא דהאי דינא דנהיגי עלמא לנכויי שמינית זוז בכל שנה שריא, דדמי למשכנתא דסורא, ואפשר דכליא כולי ממונא דמשכנתא בהך נכיתא פורתא פורתא. והאי סברא ודאי איכא לאקשויי עלה, דמשכנתא דסורא לא דמיא, דהתם לא מסלקינן מיניה עד משלם ההוא זמנא ונפקא בלא כסף, ואין הלואה אלא שכירות בעלמא. וכן פירש רבינו חננאל דשכירות היא ולית בה הלואה כלל, ואין אחריות המלוה עליו, ואם שטפה נהר אינו נוטל כלום מן הלוה, ואינו יכול לכופו לפרוע לו חובו לא מזו ולא משאר נכסים, מה שאין במשכנתא סתם שהאחריות עליו, ואם רצה תובע חובו ממנו, ואם שטפה נהר גובה משאר נכסים. מ"מ לדברי כלם משכנתא בנכיתא האמורה בכל מקום כל שיגבה לו ממנה בכל שנה ושנה זוז או פחות או יתר. ובגמ' [ס"ז ע"ב] נמי מפרש דנכיתא דרבנן דומיא דשדה אחוזה דהוה מנכי סלע ופונדיון בכל שנה ושנה, ואעפ"כ אנו רואין דרב פפא ורב כהנא ורב אשי לא הוו אכלי בנכיתא, דלא גמרי משדה אחוזה, דהתם הקדש הוא ולאו הלואה ורחמנא אוקמיה אפדיון, אבל הכא הלואה היא ומיחזי כרבית. הלכך לא נוכל להנצל אנחנו שלא יהיה מנהגנו אבק רבית. ואף לדברי ה"ר משה [מלוה פ"ו ה"ז] שהעמיד כלל דבריו בשלשה משכונות, האחת רבית קצוצה והאחת אבק רבית והאחת המותרת, וכלל שחצר ודומה לו שפירותיו מצויין ובלא נכיתא הוא רבית קצוצה, וכ"ש הלוהו ע"מ שידור בחצרו חנם, אך המלוה על דבר שפירותיו מצויין בנכיתא אינו אלא אבק רבית, וכן המלוה לחבירו ולאחר זמן אמר לו דור בחצרי שלא קצץ בשעת הלואה כמו כן הוא אבק רבית, וכן משכונת שדה שאין פירות תדיר ובלא נכיתא אין זה כי אם אבק רבית, ואינו דומה למוכר באסמכתא והממשכן גמר והקנה גוף לפירות, ומשכנתא מותרת היא שדה בניכוי מפני שאין פירותיו מצויין הרי זה היתר גמור, ע"כ דבריו. ואף לפי דבריו הרי מנהגנו באסור, שהרי מנהגנו להתיר כל משכונה בנכיתא.
אך מצינו לראב"ד שאחז דרך לישב המנהג הנהוג בינינו. וזה טופס לשונו שכתב בתחלת אי זהו נשך בפירושיו, והרי משכנתא בלא נכיתא וכו' [ס"ב ע"א], ק"ל דהא רבינא גופיה חשיב ואפיק פירי, והלכך קשיא דידיה אדידיה. והא מלתא אכרעית בה טובא ושקלית בה וטרית בה זימנא אריכא ולא אשכחית אורחא טובא ומתקנה מהאי דכתיבנא השתא דרבינא מקיל במשכנתא כדאיתא לקמן דהוה אכיל בנכיתא, ורב אשי לא הוה אכיל בנכיתא היה, וכי אכיל בנכיתא דוקא באתרא דלא מסלקי אלא עד זמן ידוע או אפילו מסתם משכנתא שתא באתרא דלא נהיגי לסלוקי כל אימת דבעי, אבל באתרא דנהיגי כל אימת דבעו מסלקי ואפילו בגו שתא לא אכיל בנכיתא. עוד פשט מנהג בכל המקומות שאין יכול לפדות משכונתו כי אם מתחלת שנה לתחלת שנה, שאם יכנס יום אחד בתוך שנה לא יוכל לפדותה עד סוף השנה, וזהו ודאי אתרא דלא מסלקי, והוא כמוכר בכל שנה ושנה משנכנס בה יום אחד. ובאתרא דמסלקי בלא נכיתא הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינין, ובנכיתא אבק רבית ואסור, ובאתרא דלא מסלקי בנכיתא אכיל לכתחלה ובלא נכיתא הוי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין. וזהו הדרך אשר בחרתי בו מכל הדרכים אשר היו לפני, ע"כ. ועל דרך זה הנה הסוגיות כלן מתישבות זו עם זו, כי הוא סמך על מאי דגרסינן [ס"ז ע"א] אמר מר בריה דרב יוסף האי משכנתא באתרא דלא מסלקי אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה אכל טפי לא מפקינן מיניה, ורב אשי אמר כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא, וזהו בלא נכיתא ובאתרא דמסלקי דפסקנו שהוא אבק רבית. ותו גרסינן [ס"ז ע"ב] האי משכנתא באתרא דלא מסלקי לא ניכול אלא בנכיתא, ואית דגרסי באתרא דמסלקי, אבל הוא גורס דלא מסלקי. וצורבא מרבנן אפילו בנכיתא ולא מסלקי לא ניכול, שיש לו להתקדש אף בדבר המותר לו כדי שלא ילמדו אחרים ממנו ויקילו אף בדבר האסור להם, אלמא בנכיתא ואתרא דלא מסלקי שרי, לבד מצורבא דרבנן. הלכך ההיא דריש פרקין דאי זהו נשך מיירי באתרא דלא מסלקי ובלא נכיתא הוי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין. וההיא דחשיב רבינא ואפיק פירי מיירי באתרא דמסלקי ובלא נכיתא, וזהו רבית קצוצה ויוצאה בדיינין. וההיא דרב אשי דאמר באתרא דמסלקי לא מסלקינן דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא מיירי בניכתא ודמסלקי ולא הוי אלא אבק רבית, ורבינא גופיה הוה אכיל בנכיתא באתרא דלא מסלקי, אבל באתרא דמסלקי אפילו רבינא לא הוה אכיל דהו"ל אבק רבית, וקי"ל כותיה דאכיל היכא דהוי אתרא דלא מסלקי ובנכיתא. אע"ג דרב כהנא ורב פפי ורב אשי לא הוו אכלי אפילו כי האי, חומרא הוה דהוו מחמרי אנפשייהו, ואנן מרבינא דהוא עביד עובדא לנפשיה מיניה גמרינן הלכה למעשה. ולא כדברי הרי"ף ז"ל שכתב דלית הלכתא כרבינא משום דהנך פליגי עליה ויחיד ורבים הלכה כרבים, ולאו מלתא היא, דא"כ הו"ל למימר לא ניכול איניש בנכיתא, וזה היה כדברי הרב, אבל כשאמר דלא אכלי בנכיתא לא בא לומר אלא שהם היו מחמירין על עצמן, דהוו מחזקי נפשייהו בצורבא מרבנן דאמרינן אפילו בנכיתא לא ניכול ואפילו באתרא דלא מסלקי, ולאו משום דסבירא להו דלהוי אסור לעלמא. ורבינא שהיה אוכל בנכיתא לא רצה להחזיק עצמו כצורבא מרבנן. ואי הוה ביה חשש איסור בודאי לא הוה אכיל בנכיתא, דהא אמרינן [ע"ה ע"ב] דקיים כל מאי דאמור רבנן. ומיהו הני דלא אכלי הרחקה יתרה הוו עבדי בנפשייהו ולא גמרינן מינייהו למיסר בעלמא.
מיהו יש לעיין אם קבע הלוה זמן עם המלוה שלא לסלקו עד זמן פלוני ומעתה הוא כמו אתרא דלא מסלקי. וזה ודאי עד הזמן פשיטא דמותר לאכול פירותיו בנכיתא, דבאתרא דלא מסלקי ובנכיתא הרי פסקנו דשרי. אבל מאותו זמן ואילך מאי, כיון דמצי לסלוקי ליה כל שעה שירצה אסור, או דילמא כיון דבהיתר נחת לה כל אימת דממשכנה גביה שריא. ובזה פסק הראב"ד ז"ל דאכיל ליה עד דפריק לה לוה או עד דמחי בידיה ולימא ליה ליזיל ומייתינא זוזי או אטרח ואייתי זוזי. וכדגרסינן [ס"ז ע"ב] אמר איזיל ואייתי זוזי לא אכיל, אטרח ואייתי זוזי מאי, רבינא אמר אכיל מר זוטרא אמר לא אכיל, והלכתא לא אכיל. ובודאי במשכנתא בנכיתא עסקינן ולזמן, דהו"ל כאתרא דמסלקי, וכשהגיע זמן אמר אביא מעותי ואפדנה, ופסיקנא דלא אכיל ואפילו אמר איזיל ואטרח, דדוקא כי מחי ליה הא שתיק אכיל אע"ג דשלים זמניה, דמשכנתא בכל מאי דממשכנה משכנתא בידיה משכנתא דהיתרא היא, ואכיל בנכיתא עד דפריק לה או עד דמחי ליה. מיהו מאי דתלש מיהא אכיל. כל זה דעת הרב ז"ל. גם כתב בפירושיו, והשתא נהוג עלמא למיכל בנכיתא ואתרא דלא מסלקי הוא, דכלהו משכנתא פסקי להו לזמן דלא פריק ליה עד זמן ידוע. ופוק חזי מאי עמא דבר, ע"כ. ועל סברא זו מנהגנו יצא להתיר, שהרי אנו קובעין בכל משכנותינו זמן ידוע וקבוע, או שיש מנהג שלא לפדות משכונתו כי אם מתחלת שנה לתחלת שנה, ובזה הם כמו אתרא דלא מסלקי דבנכיתא שרינן לכתחלה בין חצר בין שדה. וכן תבחן ממה שכתבנו בשמו. והנה כתבנו פירוש הרי"ף ז"ל דבין באתרא דמסלקי בין באתרא דלא מסלקי אסרה, ואחר שרבינא דמקיים כל מאי דאמור רבנן [ע"ה ע"ב] ומר בריה דרב יוסף נוהגין היתר בנכיתא, וסוף דבר היא הלכה רופפת שאין הכרעת הרב ז"ל לאסור אלא מדרב כהנא ורב פפי ורב אשי דלא אכלי בנכיתא, והם היו [רבים], ואולי מפני שהיו חכמי ישראל ונהגו להחמיר על עצמן, כדאמרינן [ס"ז ע"ב] וצורבא מרבנן לא ניכול, הא לשאר אינשי מותר, ואין למחות בידם ויש לנו להניח צבור לנהוג היתר בהלכה זו שהיא רופפת בידך ומרופפת ואין לה הכרע. אך יש לנו לברר משכונה בלא נכיתא ומלוה בעי לנכויי כדפריק לה מיניה כמנהגא דההוא אתרא מהו. ומסתברא דלא מהני ובמקום דהוי רבית קצוצה דיינינן ליה לההוא שטרא כרבית קצוצה, ובמקום דהו"ל אבק רבית דיינינן כדין אבק רבית. ואיכא מאן דאמר דמסתמא אדעתא דמנהגא משכן לו וחזקה לא שביק היתירא ואכיל איסורא, ומסתמא לא ספי איסורא להדדי ומנכי לה ואכיל. ולא מסתברא כותיהו. ודי למתירים שמתירים בנכיתא והבו דלא לוסיף עלה בהתר. מדגרסינן [ס"ח ע"ב] בשטרא דרב עיליש רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא ספי, משמע דדוקא רב עיליש דהוה גברא רבה ולא ספי איסורא לאינשי אבל איניש אחרינא לא. נשאר לנו עדין לפרש כי חכמים אסרו שלא יאמר הממשכן בית ושדה לחברו והיה בעל הקרקע אוכל פירותיו לכשתמכור קרקע זה לא תמכרנו אלא לי ובדמים אלו שאסור. וכדגרסינן באיזהו נשך [ס"ה ע"ב] משכן לו בית משכן לו שדה ואמר לו לכשתמכרם לא תמכרם אלא לי ובדמים הללו אסור, בשוויהם מותר. ובחלק ההיתר נאריך בזה. וכל זה אם עבר ועשה כן נקרא אבק רבית.
